באוקטובר האחרון פורסם הרומן האחרון של ג'ו נסבו, היורש, הכשרה sui generis מהמקור הבן שהאדומים והשחורים שלפו מהשרוולים. דיברתי עליה קצת המאמר הזה של אוגוסט. עכשיו סיימתי קריאה חוזרת שלי של מהדורה זו בספרדית והורחבה ההתרשמויות שלי עבור הקהילה המחוברת לאביו של הארי הול.
היורש
סוני לופתוס הוא ישב בכלא כבר עשר שנים ארוכות. הוא כבר בשנות השלושים לחייו אבל נראה צעיר בהרבה. שֶׁלוֹ התמכרות להרואין והילת הגורו שלו עבור שאר האסירים הם נותנים לו מראה ומגנטיות שמושכת את כולם. אבל גם כולם, מה סוהר מושחת לתאום, הפשיעה הגדולה ביותר של אוסלו וסחר בסמים, מעדיפה שהמגנטיות וההשפעה יישארו בכלא לכל החיים. לופטהוס הוא טוב שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל אליהם ניתן להאשים כמה פשעים בזכות היותו מחובר.
סיימון קפאס הוא שוטר ותיק ומאוד מנוסה כבר. מגורש מפשעים כלכליים בגלל הימורים שכבר התגברו עליו, הוא נשאר עומד בהריגה, אך הממונים עליו מעדיפים שלא יעשה שום רעש. האהבה והמסירות המוחלטים שלו לאשתו נשמרים גם הם, אחר, צעיר יותר ועם רציני בעיית ראייה זה משאיר אותה עיוורת. אז הוא מוכן לעשות כל דבר בשבילה.
שניהם הם יחצו את דרכיהם לאחר גילוי בלתי צפוי מאסיר ועד לופתוס המיסטיקן על מותו (כביכול התאבדות) של אביו. אז סאני בורח מהכלא ומפעיל את כל האזעקות. מכיוון שהוא מוכן לנקום ובעיקר לתת צדק גם אם הוא מזכה את קורבנותיו תחילה. בתוך זה נקמה קטלנית, שלא מתקמצנת אלא מעטרת בדרכים נהדרות וברגשות מלכותיים, תפגשו מרתה, הוזמן במרכז קבלה למכורים לסמים. לא צריך הרבה כדי שזה גם יעבור אוהב.
אבל אולי דרכיהם של כולם הם כבר נפגשו פעם אחת.
לא זה לא הארי הול
שהם עדיין שואלים מסביב, אפילו הבורים ביותר בקהילת נסבואדיקטה. גם אני לא הייתי מקבת מסיבות ברורות. וגם בשני הרומנים הבלתי תלויים האחרים שיישארו לצאת לאור עבור נסבו, הם לא יהיו קצרים יותר וגם שחורים כמו רומנטיים (אני מעיד): דם על שלג y שמש חצות. אני מתעקש, אני לא מעז לתרגם שמאוחר יותר האדומים והשחורים האלה מגיעים והם שמים, מי יודע מה.
אז בואו נעזוב את HH הישן והטוב לבד מדי פעם, שיש לו מספיק עם 11 התארים שלו של דוגיות שונות ואלו שייגעו בו בעוד 12 כשיחזור בקיץ הבא. והכל בגלל ...
... כן יש את ג'ו נסבו
במילים אחרות, המחבר מעל דמותו הנעלה ביותר, זה שמחליט או לא לכתוב עליו מתי שהוא רוצה וככל שהוא רוצה, זה שיום אחד קם ורוצה להרוג אותו עכשיו או מרחם על קוראיו אוהבי ה- HH וממשיך לשמור עליו בחיים. הכותב, שאם שורד אותך אותו שוטר כמו שהוא נזרק כמו שהוא אהוב, הוא נשאר נאמן לסגנון שלו, לנושאים הבסיסיים והחוזרים שלו. כמו ב היורש.
יש עדיין אותו סופר שמספר כמו אף אחד אחר מנקודות מבט שונות, גם אם זה הקוף האחרון של דמויותיו השלישוניות. מי תוהה ושואל אותך על רע, טוב, אהבה, כאב, סיכון, הצלחה וכישלון, סבל, אובדן או מוות באלף ואחת דרכים. זה מתפלסף ומשתמש בחוויות שלו, אבל במידה הנכונה שלו ועוטה עורות רבים. תיזהר מהקריצה נהגי מוניות שוב, גילדה בה היה זמן מה. הוא כבר מכבד אותם איתם איישטיין, אותו חבר אדיר של HH. הנה זה פלה, נהג מונית שמאחוריו סיפור מפסיד שעוזר לסוני בהופעותיו באוסלו.
ומעל הכל יש עדיין את הסופר שכן מסוגל לגרום לך להזדהות עם הגרוע ביותר, הטעויות, הכישלונות והרע, של הטבע האנושי. זה קורה עם HH, אבל גם כאן עם סוני לופטוס וסימון קפאס, שני צדדים של אותו מטבע, זה לכלל כולו כדי לנקום או לגאול את עצמם, אפילו את עצמם. אך היכן שניתן לראות את האמפתיה בצורה הטובה ביותר נמצא ב דמויות נשיות, במיוחד בזה של מרתה, שמקריב הכל למען אהבה לסוני, פשוטו כמשמעו רוצח, שלא יכול לדמיין אבל גורר אותה בהכרח.
סיפור אהבה
ככה זה נראה לי ביום שקראתי את זה בפעם הראשונה באנגלית. אהבה מכל הבחינות מהרומנטי לאב-ילד. בואו נזכור: הכותרת המקורית היא הבןוכך הוא מתייחס לגיבור הרומן שוב ושוב. אביו היה חשוב לו מאוד, אך גם לסימון קפאס.
וכן, יש את הסם, הכלא ובעלי החיים שלו, הקלישאות הנצחיות של רומן הפשע, פיתולי המותג של בית נסבו שהקוראים הוותיקים ביותר שלהם כבר לא כל כך מופתעים כי אנחנו תפסו אותם. אבל הם כל כך טובים והם כתובים בסגנון הייחודי ההוא של הלהקה הנורווגית הקטנה הזו שאתה עדיין מודה להם.
אנחנו לא מענישים אנשים בגלל שהם רשעים, אלא בגלל שהם מקבלים החלטות שרעות לחבילה. מוסר זה לא משהו שנשלח משמיים, משהו נצחי, הם פשוט כללים המשרתים את טובת החבילה. ואלו שאינם מסוגלים לעקוב אחר כללים אלה, דפוסי ההתנהגות המקובלים, לעולם לא יוכלו לעשות זאת מכיוון שאין להם רצון חופשי. כמו כולנו, פושעים פשוט עושים מה שהם עושים. אז אתה צריך לחסל אותם כדי שלא יתרבו וידבקו את העדר בגנים שלהם להתנהגות שלילית.
האם זה הסוף? כן, זה הכי הגיוני. האם לדמויות מגיעה אמפתיה זו? כן, גם ה"טובים "וגם ה"רעים" כי הוא תמיד גורם לך לחבב אותם, שאתה יכול להיות בצד שלו, שהם משעשעים אותך. כאן האימתני והמסתורי תְאוֹם הוא הגלגול המושלם של הרוע כמו שהיה הקטה גברי במקבת הנסבונית, או דייג de דם על שלג. או כמו כל האויבים הגרועים ביותר שאליהם מתמודד הארי הול, כמו בזוי וחביב מיקל בלמן.
וה"בחורים הטובים "האלה הם עדיין אנטי גיבורים רומנטיים. הנה סאני וסימון בחלקים שווים. אבל כך גם אולב דה ברוח על שלג ו - ג'ון de שמש חצות. אֲפִילוּ תֶקַע, גיבורו הזעיר ומאוד לא נכון מבחינה פוליטית של רומנים לילדים. הם פשוט ה חומר נסבו. תן להארי הול להכתיר את הפירמידה הזו? לְהַסכִּים. להפוך אותו ליחיד? לֹא.
אז ...
אם אתה אוהב את ג'ו נסבואתה רק צריך לקרוא את זה. האם אתה מעדיף HH? מושלם. אבל לכל מקרה אל תחמיץ את אחד מספריו.
-למה לא? אמרת לה שאתה אוהב אותה?
-לֹא. האם עלי לעשות זאת?
-בכל השעות. כמה פעמים ביום. תחשוב על זה כעל חמצן. זה אף פעם לא מצליח לטעום טוב. אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך. נסה את זה ותראה מה אני אומר לך.
[...]
"איך ... איך אתה יודע אם מישהו אוהב אותך, פל?"
"זה דבר שידוע פשוט." זה הסכום של כל הדברים הקטנים האלה שאתה לא יכול להפנות אליהם את האצבע. אהבה עוטפת אותך כמו אדים במקלחת, אתה יודע? אתה לא יכול לראות כל טיפה, אבל זה מחמם אותך. וזה נרטב. וזה מנקה אותך.