שנדור פטופי, נחשב ל משורר לאומי הונגרי והדמות המייצגת ביותר של רומנטיקה, מת ביום כמו היום בשנת 1849, במהלך ה מלחמת העצמאות של הונגריה של האימפריה האוסטרית. זה היה בנסיבות שמעולם לא הובהרו לחלוטין ועם נְבוּאָה של המחבר עצמו באחד משיריו (מחשבה מציקה בי) שהוא יעשה בשדה הקרב. הכותרת הידועה ביותר שלו היא יאנוס הגיבור, אבל עבודתו מרחיקה לכת וכוללת נושאים שהמחבר הכניס לשירה ההונגרית, כמו חיי משפחה או תיאור אהבה זוגית. בנוסף, הוא פנה לקוראיו באמצעות א שפה מובנת ופשוטה.
זה מבחר של כמה שירים לזכור או לגלות את זה.
סנדור פטופי - מבחר שירים
אני אהיה עץ אם...
אני אהיה עץ, אם אתה הפרח שלו.
אם אתה הטל: אני, פרח יהיה
רוציו אני אהיה, אם אתה קרן שמש...
רק כדי שנוכל להתאחד.
אם את, ילדה שלי, גן עדן:
אני הופך לכוכב
אם את, ילדה שלי, גיהנום:
כדי להתאחד, אני מגנה את עצמי.
בסוף ספטמבר
הגנים בעמק עדיין פורחים;
ירוק הצפצפה לפני החלון שלי.
אבל... תראה שם: אתה רואה את ממלכת החורף?
מעטה מושלג מכסה את ההר...
בליבי הצעיר הקיץ הזהוב
עדיין שולט, עם מלא אביב,
אבל היד הקפואה של החורף
אפור את שיערי הכהה.
פרחים קמלים... החיים נכבו...
שב על ברכי, יקירי!
אם היום ראשך מונח על החזה שלי
אולי מחר תבכה על הקבר שלי...
הו תגיד לי: אם אני אמות ראשון, אתה תכסה
השרידים שלי עם מצבה, כואבים?
האם תשאיר את שמי אם האהבה תחזור?
האם תשכח אותי בגלל הלהבה הלוהטת שלה?
אם, עכשיו אלמנה, הצעיף שלך ייפול יום אחד
על המצבה שלי, שים אותה כדגל אפל;
אני אצא מהקבר שלי, אקח אותו איתי
בחצות, בשעה העצובה...
עם רעלת אלמנתך אייבש את דמעותיי
בשבילך, שכל כך מהר שכחת אותי;
אני אחבוש איתו את הלב המדמם
שעדיין, משם, לנצח, ממשיך לאהוב אותך.
המישור
נוף רומנטי של יערות אורנים
בקרפטים הסלעיים,
העמקים וההרים המדהימים שלך
הם לא מאירים לי את החלומות.
זה במישור העצום כמו הים
איפה הבית שלי
ונשמתי החופשית עפה כמו נשר
דרך הערבה האינסופית.
החלומות שלי עפים על הארץ הרחבה,
מהעננים שאני רואה
הנוף המחייך שנמתח
מהטיסה ועד הדנובה.
עדרים שמנים, לצלילי פעמוני פרות,
הם הולכים תחת השמש.
הבאר ממתינה לכם בקיס-קונסאג
עם שתיינים גדולים.
החתיך דוהר, הגלגול שלו
בא על כנפי הרוח,
הפרסות מהדהדות בין הצרחות
וסדק השוט.
גלי החיטה, ליד הכפרים
תחת רוח רכה,
עם צבעי האזמרגד העזים שלו
הנוף זורח.
משדה הקנים השכן, בשעת הדמדומים,
אווזים ביישנים מגיעים,
אם הקנים רועדים ברוח
טיסה בקרוב.
מעבר לכפרים, בערבות,
פונדק בודד
לחכות לשודדים הצמאים
בדרך לקסקמט.
אחרי הפונדק, יער קצר של צפצפה
עומד על החול,
חופשי שם שוכן חורק הקסטרל
ואף אחד לא רודף אחריו.
למרבה הצער המימוזה צומחת
ופרחי הגדילן
צל ומנוחה הם נותנים ללטאות
כשהצהריים בוערים
מעצי פרי רחוקים
הערפל הכחול עולה
וכמה מגדלים מרוחקים מצוירים
כמו כנסיות של ערפל.
מישור יפה, לפחות לנפשי,
נולדתי כאן, העריסה שלי
התנדנד כאן, כשיום אחד אמות
כאן הקבר שלי נשאר.
הכפר
עם יד אחת לסטבה
והשני לנשק היורה,
הולך האנשים העניים, הטובים,
שפיכת דם או זיעה
כל עוד החיים נמשכים.
למה הזיעה שזורמת?
אם כל מה שרציתי
לכסות או לאכול,
כשלעצמו, זה יכול להיות
שאמא אדמה נתנה לו.
ואם יבוא האויב
למה הדם, החרב?
למדינה?... אם זו עובדה
שבמקום שיש מדינה יש זכות
ולאנשים אין כלום!
הים מרד
ים העם מרד,
הוא יצא מהזרימה שלו
ומפחיד שמים וארץ
כאשר גלים גסים עולים
כוחו האדיר.
אתה רואה את המסיבה הזו, הריקוד הזה?
אתה שומע מוזיקה רועשת? אלו מכם שעדיין לא ידעו
עכשיו אתה יכול ללמוד
איך האנשים נהנים.
הים רועד ושואג,
הספינות, נסחפות,
לשקוע בגיהנום
הגה ללא ממשלה,
המפרש המתנשא נשבר.
אתה משתגע, מבול,
וחוטף הכל;
להראות את התחתית העמוקה שלך
ואל העננים, זועם,
להפעיל את הקצף הזועם שלך;
לכתוב איתה לגן עדן
כאמת נצחית:
למרות שהגלאון נמצא למעלה,
המים למטה חיים
והמים הם השולטים!