דולצ'ה מריה לוינז, משורר קובני, נולד ביום זה בשנת 1902 בהוואנה. הוא היה חבר ב- האקדמיה המלכותית הספרדית ונשיאת חברת הבת שלה בקובה ועבודתה ועבודתה זכו להכרה בפרסים והצטיינות רבים, בין היתר פרס סרוונטס בשנת 1992 ופרס איזבל לה קטוליקה לעיתונאות, בספרד, והמסדר התרבותי של פליקס וארלה פרס הספרות הלאומי בקובה. אנחנו זוכרים אותה עם זה מבחר שירים מעבודתו.
דולסה מריה לוינז - שירים
רוסאס
בגינה שלי יש ורדים:
אני לא רוצה לתת לך את הוורדים
שמחר...
מחר לא יהיה לך
בגינה שלי יש ציפורים
עם קצוות זכוכית:
אני לא אתן לך אותם,
למי יש כנפיים לעוף...
בגינה שלי דבורים
הם חוצבים חלת דבש משובחת:
מתיקות של דקה…
אני לא רוצה לתת לך את זה!
בשבילך האינסופי או כלום;
האלמותי או העצב האילם הזה
שלא תבין...
העצב חסר השם שלא צריך לתת
לאלה הנושאים משהו מנצח על מצחו...
עזוב, עזוב את הגן...
אל תיגע בשיח הוורדים:
הדברים שמתים
אסור לגעת בהם.
הכד הכחול
בשקיעה אני אלך
עם הכד הכחול שלי לנהר,
לאסוף את האחרון
צל הנוף שלי.
עם השקיעה המים
ישקף את זה בצורה מאוד מעורפלת;
עם בהירות שמיים
וצלילות האגם…
בפעם האחרונה המים
זה ישקף את הנוף שלי.
אני אחזיק אותה בעדינות
כמו מישהו שמרים חתיכת תחרה...
הם יהיו בשקיעה
הדברים האלה רחוקים יותר...
יותר ומתוק יותר,
מתוק ומטושטש יותר.
ואז... תן ללילה לבוא!
שדקותו של החלום היא כבר
-של חלום שנשכח-
העדין, האפור, הרגוע
מבד ישן... והמשובח,
הטול השקוף…
הם יהיו רעד בודד
בתוך הכד הכחול!
DESEO
שהחיים לא יעברו מעבר לזרועותיך.
שאוכל להתאים את הפסוק שלי בזרועותיך,
שזרועותיך יקיפו אותי שלמות ורועדות
בלי שהשמש שלי וגם הצל שלי לא יישארו בחוץ.
מי יתן וזרועותיך יהיו האופק והנתיב שלי,
דרך קצרה, ורק אופק בשר;
שהחיים לא יתרחקו... מי יתן למוות
נראה כמו המוות הלוהט הזה בזרועותיך!...
הבריאה
וראשון היו המים:
מים צרודים,
בלי דגים נושמים, בלי חופים
שהם סחטו את זה...
זה היה המים קודם,
על עולם שנולד מיד אלוהים...
זה היה המים...
בכל זאת
הארץ לא הופיעה בין הגלים,
עדיין כדור הארץ
זה היה רק בוץ רך ורועד...
לא היו פרחי ירח או אשכולות
של איים... בבטן
יבשות נוצרו ממים צעירים...
שחר העולם, התעוררות
של העולם!
מה לכבות את השריפות האחרונות!
איזה ים בוער מתחת לשמים השחורים!
זה היה מים קודם.
אהבה היא…
אוהב חן עדין
של הברבור הכחול והורד הוורוד;
אוהב את אור השחר
וזה של הכוכבים הנפתחים
וזה עם החיוכים שמתארכים...
אוהב את מלוא העץ,
אוהב את המוזיקה של המים
ומתיקות הפרי
ומתיקות של נשמות מתוקות...
לאהוב מה שהוא טוב זה לא אהבה:
אהבה היא לשים כרית
לעייפות של כל יום;
זו השקיעה בחיים
בתשוקת הזרע העיוור
שאיבד את כיוון האור,
כלואה על ידי אדמתה,
מובסת על ידי אדמתה...
אהבה היא פירוק סבך
של שבילים בחושך:
אהבה היא להיות נתיב ולהיות קנה מידה!
אהבה היא האהבה הזו שפוגעת בנו,
מה שמדמם עמוק בתוכנו...
הוא נכנס למעמקי הלילה
ונחשו את הכוכב המתהווה...
התקווה של הכוכב!…
אהבה היא אהבה מהשורש השחור.
אהבה היא סלחנית;
ומה יותר מסליחה,
זה להבין...
אהבה נאחזת בצלב,
ומסמר את עצמו לצלב,
ולמות ולקום שוב...
אהבה היא תחיית המתים!
נֵצַח
בגינה שלי יש ורדים
אני לא רוצה לתת לך
הוורדים שמחר...
מחר לא יהיה לך
בגינה שלי יש ציפורים
עם קצוות זכוכית:
אני לא אתן לך אותם, מה יש להם?
כנפיים לעוף…
בגינה שלי דבורים
הם חוצבים חלת דבש משובחת
מתיקות של דקה…
אני לא רוצה לתת לך את זה!
בשבילך האינסופי
או כלום; האלמותי
או העצב האילם הזה
שלא תבין...
העצב חסר השם
שלא צריך לתת
או מי לובש על מצחו
איזה נצח...
עזוב, עזוב את הגן...
אל תיגע בשיח הוורדים:
הדברים שמתים
אסור לגעת בהם.
תְלִישׁוּת
מתיקות של תחושת ריחוק יותר ויותר.
רחוק יותר ומעורפל...
בלי לדעת אם זה בגלל שדברים הולכים
או שזה אחד שעוזב.
מתיקות של שכחה כמו טל קל הנופל בחושך...
מתיקות של הרגשה נקייה מהכל.
מתיקות של לעלות ולהיות כמו הכוכב הבלתי נגיש והגבוה,
תאורה בדממה...
שקט,
אלוהים!…