צילום: (ג) אלברטו גרנדוס. אתר רפאל גילן.
רפאל גילן, משורר מגרנדה נציג של מה שנקרא דור שנות ה-50, נפטר אתמול בגיל 90. עם קריירה ארוכה וחיים מטיילים מאוד, העבודה שלו מצבים שקופים זכה ב-1994 ב- פרס הספרות הלאומי. אנו זוכרים, ניגשים או מגלים את דמותו באמצעות א מבחר של 4 שירים.
רפאל גילן
En 1953 נודע בספרות בהיותו חבר ב פסוקי חוצות, קבוצה של סופרים צעירים שפרצו לסצינה הפואטית של גרנדה שלאחר המלחמה לאחר מותו של גרסיה לורקה. שלוש שנים לאחר מכן פרסם ספר השירים הראשון שלו, לפני התקווה. והם הלכו בעקבות הספרים שלהם אני מבטאת אהבה, אלגי y ספר שירים-מדריך לטייל באוויר של גרנדה.
בסך הכל הוא חתם על א עשרים ספרי שירה אבל הוא גם כתב פרוזה y חזרה. אוסף יצירותיו הוא במגוון אנתולוגיות, שהאחרון שבהם פורסם בשנת 2017. וגם שירים ומאמרים תורגמו לשפות נוספות וכן מחברים שונים הלחינו אותם.
הוא היה חבר ב- האקדמיה לאותיות טובות של גרנדה והאמנויות האצילות של אנטקרה. ובין ההבחנות הרבות שלו יש את מדליית זהב של העיר גרנדה, זה של מחוז גרנדה, זה של כבוד האקדמיה לאמנויות יפות של גרנדה, האינסיגניה Poeta Don לואיס דה גונגורה מהאקדמיה המלכותית למדעים, מכתבים ואמנויות אצילות של קורדובה ומדליית הכבוד מקרן רודריגז-אקוסטה.
מבחר שירים
תורת הסדר
הפרה נשכבה ללא בושה
הקדש את השלד הרעב שלו
על האספלט של ההמונים
שדרה, ולא מודע לכל נורמה
של עירוניות, משתתף ללא הפרעה
למהומה ולרעש שהוא גורם
עצלותו המלכותית ויודע
שזהו הסדר כי מאז ומתמיד
זה היה כל כך מסודר, גם אולי
לא היה כך או איך, הוא חושד,
אולי יש עולמות שבהם פרות
לא לשכב ולגרום לחסימות
במחזור ואולי הוא חושב
מה אנחנו הולכים לעשות לו, בזמן שהוא תומך
סביב התנועה הבלתי פוסקת
de ריקשות ואופנועים ואוטובוסים
אופניים ישנים רעועים
ובעיניו הרפות משתקפות
החזיתות הורודות, הקפיצה
של הקופים שמטפסים על המלוכלכים
קירות, אשפה, ערימות
של פירות, דוכנים ופורטלים
של זבל, אספסוף
ססגוני ועיזים בגובה
גגות וקצת גמל משוחרר
והקרניים והצרחות והיא
שוכב שם, מתאמץ אדיש
כוחו, מהרהר בפנים שלו
שאם זה כך ולא אחרת
זה בגלל, ללא ספק, זה יהיה חייב להיות.
מפולת במילה
לפעמים זה קורה
ריקנות פתאומית במילה.
לפעמים מתרחשת אסון
בתוך המילה,
מפולת גיאולוגית ברקע
מהמערות שלו שמותירות אותו חלול.
וזה כבר לא נשמע עבה
קומפקטי, איך זה נשמע
בשר צעיר, כפי שזה נשמע
שיש או זכוכית. נשמע כמו עניין
בטל, לביתן לא מיושב,
לעץ רקוב, לאי-קיום, לכלום.
כאשר הבהמה, אשר ויתרה
בהיותו גבר, הוא מרפה ושם מוות
ואימה במקומות
לאן התנהלו החיים במטלותיהם
עיתונים, המילה
הפחד כבר לא אומר כלום,
לא המילה אימה, ולא המילה
מתנקשים. זה נוצר
חור שחור עמוק בפנים
של יקום השפה,
שסופג את האור של כל אחד
מַשְׁמָעוּת.
היה צריך ליצור
עשוי מדם ויסורים;
מילה עשויה חפים מפשע
נקרע לגזרים; א
מילה עשויה מחוסר תקווה,
של קללה וגועל נפש.
טביעת הרגל
כל דבר יפה משאיר חור
העקבות נשארות
של תמונה על הקיר איפה
הוא היה תלוי זמן מה.
שלמרות שהוא בלתי נראה,
הם שם ומה אני יכול לעשות?
לראות בעיניים של אהבה הם כמו
פירורי יופי,
ויברציות קטנות
של האוויר, פתקים רופפים
של שיר שאולי אף פעם לא
הגיע לצלצל
אמיתי שזה להכיר אותך
נוכח באותו עקבות מתמשכת,
הנחמה הזאת שאתה עוזב אותי
כשאתה עוזב, הנס הזה
שלא נגמר
אני מבטאת אהבה
אני בא מזה שלא ידעתי מאיפה אני בא
להגיד אהבה, פשוט.
לחשוב אהבה, על המצח
אני מחזיק שאני יודע מה אני מחזיק.
כדי לא להפסיק את מה שאני מפסיק
אני זורע את זרעי בתלמים ובפסוקים.
כדי לטפס, נגד הזרם,
יש לי פה נושא, אני לא יודע מה יש לי.
לבוא הוא זיכרון, אם הוא בא.
חשיבה היא בריחה, אם נוגעים בה.
זריעה היא סיפור, אם היא נקצרה.
רק מי שטעה צודק באהבה
והוא מספק הרבה יותר ממה שהוא מספק.
לאחר מכן, כל התקווה תהיה קטנה.
מקור: אתר רפאל גווילן.