תמונות: (ג) Mariola DCA
דומינגו וילאר מת באופן פתאומי ובלתי צפוי לאחר שסבל א דימום מוחי חמור יום שני תוך כדי ויגו, בגליציה מולדתו. החדשות זעזעו את כל העולם הספרותי והרסו את אלו מאיתנו שהתמזל מזלנו לפגוש אותו, לפגוש אותו בכמה הזדמנויות ולוודא שהוא לא רק סופר מפואר של רומנים וסיפורים, אבל א אדם יפה, קרוב, צנוע ויקר מאוד.
אז הרשו לי לכתוב את השורות הללו כמחווה אישית מאוד ובעלת עומק רגש על האובדן שלך, שאני עדיין לא מאמין ושזה לא צריך להיות ככה או לקרות כל כך מהר. תנחומיי למשפחתו ולחבריו הקרובים ביותר.
דומינגו וילאר
ויג'ה מלידה ומדרילנית על ידי אימוץ ומגורים, "מדריליירו" נהג לומר, היה לו 51 שנים, חצי חיים לחיות והרבה סיפורים לכתוב. אבל רק ארבעה הספיקו -שלושה רומנים וספר סיפורים קצרים- כך שדמותו כסופר פגעה בתקרה מלכתחילה.
הסדרה בכיכובו של המפקח ליאו קלדאס (עיני מים, חוף הים של הטבועים y הספינה האחרונה) העלה אותו למקום שבו נשארים סופרים גדולים בזמן. זה לא היה רק בגלל הסיפורים, הדמויות או התפאורה בזה טרה גליציאנית שהתגעגעתי כל כך לחיות בבירה. זה היה לאחד דרך מאוד אישית של קריינות, עם מגע costumbrist ו פרוזה muy אלגנטי y עבד עם פרפקציוניזם גדול. וכל נראה "מצלצל" בעת הקריאה, בגלל הסגנון הזה והקידנס של הגליציאני שלימים תרגם והקריא בקול כשכתב.
בשנה שעברה הוא הציג כמה סיפורים שלמים, שם הפרוזה ההיא עדיין הידהדה יותר לארץ ההיא, לשפכי הנהר, האגדות, המיגות והמוזיקה שלה במהדורה מאוירת של חברו קרלוס באונזה. זו הייתה עבודתו האחרונה.
יום ראשון ואני
הגעתי לדומינגו וילאר ליד עיני מים, שהכריכה שלו במהדורת Siruela משכה את תשומת לבי וגם בגלל שהיא נקבעה ויגו y בואו, מקומות שאני מכירה היטב כי אני מאוהבת בהם מאז שהתחלתי לצאת לחופשה שם לפני עשרים ואחת שנה. וגם התאהבתי בפרוזה הזו, במה שהיא סיפרה ובליאו קלדס, עמו נהגו לזהות אותו, כפי שקורה מעת לעת עם מחברים וגיבוריהם. ואז טרפתי החוף של הטובעים. והיינו צריכים לחכות 10 שנים ארוכות עד הספינה האחרונה, שהוא פרסם בו 2019. זה היה אז זה נפגשתי אישית עד יום ראשון.
25 במרץ ו-25 באפריל 2019. עם אנה לנה ריברה.
באותה שנה נפגשנו Getafe Black, בצ'אט נהדר עם לורנצו סילבה, שם הוא כבר הכיר אותי בשמי ושוחחנו זמן מה על אדמתו, ספריו, כתיבה... ובינואר של החולה. 2020 אנחנו חולקים עוד זמן טוב ב encuentro עם קוראים מאורגנים על ידי תחום תרבות, שבו הוא הקריא לנו באופן בלעדי כמה סיפורים שעדיין לא החליט לפרסם.
26 באוקטובר 2019. עם לורנצו סילבה.
ינואר 2020
לפני חג המולד של ה-20 היה לי המזל והזכות לאחד אותו כבר פרנסיסקו נרלה ב צ'אט וירטואלי שבשבילי יהיה הזיכרון הכי טוב שלי של דומינגו בנוסף לכך שפגשתי אותו. לבסוף, בשנה שעברה חזרתי לברך אותו ולפטפט ב יריד הספרים במדריד, שם כבר היו לו את הסיפורים האלה מתחת לזרועו. השנה הייתה לי אשליה לראות אותו שוב שם. אבל לצערי זה לא יכול להיות.
25 בספטמבר 2021. LWF.
ועכשיו…
נתגעגע אליו, אבל לא רק על ספריו, על כל מה שנותר לו לכתוב, על הפרויקט התיאטרלי שלו בידו וכן על סיפור חדש מאת ליאו קלדס. נתגעגע אליו בגלל איך שהוא היה, שלו לְבָבִיוּת והמחווה והקול שלו תמיד עם חיוך שליו. ועל המשחק הטראגי והמוקדם הזה, כל כך לא הוגן. כי הרגשתי את זה לגמרי שאני לא הראשונה והזכירה לי את אמא שלי, שגם היא עזבה באותו אופן.
עכשיו לבד נשאר לנו את קלדס ותמיד נוכל לחזור לקיומו של דיו ונייר כדי להמשיך ולראות את דומינגו מסתובב סביב ויגו האהובה שלו. נשתה משהו לזכרו ב- הטברנה של אליהו ונחצה את השפך עוד פעמים רבות. אנחנו חושבים כך לפחות הוא נשאר איפה שרצה, מתחת לשמים שאליהם השתוקק וליד הים לטיולים ההם. אני גם אשאר עם זה, שזו לא נחמה, אלא ה פריביליו ו מזל לאחר שפגשו אותו.
קידה טובה, יום ראשון, תירגע.