כמה סיפורים שלמים מאת דומינגו וילאר. סקירה

כמה סיפורים שלמים הוא כותרת הספר החדש מאת דומינגו וילאר, אשר מאויר עם קינוחים של חברו קרלוס באונזה. הוא רק יצא במהדורה מסודרת מאוד וניתן לקרוא אותו באמצע אחר הצהריים, או פחות. זה אוסף של 10 קומות או סיפורים קצרים והיה לי מזל שהמחבר הקדיש לי אותו ביריד הספרים האחרון במדריד. זה ה ______ שלי סקירה.

פריבילגיה

בינואר 2020 השתתפתי בא encuentro עם דומינגו מאורגן על ידי היקף תרבות במדריד ובהנחיית רפאל קונידו. היינו בערך 20 איש והיה לנו כיף לשוחח איתו על ספריו בכיכובו המפקח מוויגו ליאו קלדאס. שלושה רומנים, עיני מים, חוף הים של הטבועים y הספינה האחרונה שלמרות שעם זמן רב בין הפרסומים שלו, הם הביאו לו הצלחה ובעיקר יוקרה שרבים אחרים עם 20 כותרים היו רוצים.

בחלק האחרון של המפגש ביום ראשון הוא סיפר לנו על הסיפורים האלה והוא קרא לנו אחד. כל כך שמחנו ועודדנו עד שהוא פרסם אותם שאם כבר היה לו הרעיון לעשות זאת, אולי נשכנע לגמרי. בנוסף, זה יכול להיות גם דרך "לשלם" לעצמנו עבור paciencia בגלל ההמתנות הארוכות בין רומנים לרומנים שאליהם אנו רגילים לקוראים הרבים שהם שלו. אז זו הייתה זכות.

כעת, לאחר קריאת הסיפורים, אני מזהה את הסיפור: הוא על דון אנדרס החתיך. וזה גרם לי לחייך שוב. ובכן, הכל בעצם.

הרעיון

בדרך של הַקדָמָה, המחבר מספר לנו מעט כיצד תמיד כתב סיפורים ללא טענה אחרת מלשתף או לספור אותם מפגשי משפחה או חברים. כמו כן, שחלקם כבר פורסמו וכי בכל פעם שעודדו אותו לתת להם צורת ספר, העמיד פנים שהוא רוצה לעזוב אותם לאותה סביבה אינטימית וקרובה יותר.

במקביל, ו על ידידותו עם האמן קרלוס באונזה, שהחל לאייר אותם תוך כדי קריאה. אבל אז מגיע טיעון פנטסטי כמו המציאות של א מגיפה שנועל את העולם בבית. ואתה צריך לנסות לשחזר את הרגעים הטובים ביותר שאתה לא יכול לקבל או לשתף. אז הגיע הזמן להביא את הסיפורים האלה לאור.

הומור, נוסטלגיה, קסם, מסתורין

הכותרות הן:

  1. אלישקה והירח
  2. La Maruxaina ומר Guillet
  3. הרוחנית של או גרוב
  4. איגוד קדוש בלה
  5. פיליפוס המשיח
  6. מייבל והמדברים
  7. דון אנדרס החתיך
  8. מייקל «צ'יקו» קרוז
  9. חמש עשרה השנים של איזבל דפונטה
  10. קומודור לדסמה

ולכולם, במידה רבה יותר או פחות, יש נגיעות נוסטלגיה, בחזרה ל בעבר, של Magia, תעלומה וכמובן של הומור, אבל על כך כך על הארץ הגליסאית שווילאר ממנה. הארוך ביותר הוא האחרון, סיפור קצר ולא סיפור. ומה גם שיתוף הוא הטון המוזיקלי מהפרוזה של סופר זה, שהיא מעולה כמו שהיא יפה וכמעט לירית.

לאלו מאיתנו שיודעים קצת על החלק הכי אספטי והתפקודי של שפה, בנוסף ל רגישות שניתן להעביר, קריאת דומינגו וילאר היא א הנאה כפולה. גם ברומנים שלו וגם בסיפורים האלה, בהם אולי בולט עוד יותר, ההתנהלות שיש לו כלפיו ועם קדימה ו - ריטמו הנרטיב שמדפיס את התוכן אין שני לו. וזה מוערך בפנורמה של ספרות כל כך קלה או קלה לעיכול.

סיפורים אלה נקראים כמו שירים והם מותירים הד ועקבות, של הים, של הכוכבים, של מיתוסים ואגדות, של ניסים או רוחות רפאים, של מלחמה ושלווה. הם מקבלים חיוך מהרכים האלה והם תמיד מפנים אותך לאותו הרקע הקסום שמזקק ארץ כל כך מסוימת.

להישאר עם אחד? לא יכולתי. וגם א אבל? שהם מעטים והם מסתיימים במהירות. זו הבעיה עם דומינגו וילאר: לא משנה אם הוא כותב 640 עמודים או סיפורים של 1 מילים. זה תמיד משאיר אותך לרצות יותר.


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.