ריינאלדו ארנס. יום השנה להולדתו. שירים

ריינאלדו ארנאס, סופר קובני ומתנגד, נולד יום כמו היום בשנת 1943. כדי לזכור אותו היום אנחנו מביאים את זה מבחר שירים מיצירתו, שבה בולט הרומן האוטוביוגרפי שלו לפני רדת הלילה,  נכתב בזמן שהיה כלוא, אשר לקח קולנוע בשנת 2000 והוא גילם את חוויאר בארדם.

ריינאלדו ארנאס

ארנס נולד ב אגואס קלארס, במשפחה צנועה ואיכרית, ובהתבגרותו הצטרף ל מהפכה בראשות פידל קסטרו וצ'ה גווארה.

הרומן הראשון והאחרון שלו שפורסמו בקובה בגיל 19 בלבד, נקרא סלסטין לפני עלות השחר, כי שאר יצירותיו יצאו לאור בחו"ל. בשנות השישים הוא היה קורבן לצעדים של ממשלת קובה נגד ה הומוסקסואלים. אבל זה היה בשנות השבעים מתי ברח לאחר שהואשם בהתעללות מינית ונעצר וזמן קצר לאחר מכן נעצר שוב ו כָּלוּא בכלא אל מורו.

הוא ספר הכל לפני יורד הלילה. אבל היה שם עבודות אחרות כמו ארמון הבואשים הלבנים מאוד, המרכזי , לסיים את המצעד, ארטורו, הכוכב הבהיר ביותר, צבע הקיץ y התקיפה.

ריינאלדו ארנס - מבחר שירים

סונטות מהגיהנום

כל מה שיכול היה להיות, גם אם היה,
זה מעולם לא היה כפי שחולם.
אל האומללות טיפל
לתת למציאות משמעות נוספת.

חוש נוסף, שלא נצפה מראש,
מחפה על המשאלה שהתגשמה;
כך שהתענוג עדיין נהנה
לעולם לא יכול להשתוות לממצאים.

כשהחלום שלך התגשם
(משימה קשה, קשה מאוד)
לא תהיה תחושה של הצלחה

אלא הוא נשאר במוח העייף
האינטואיציה האפלה של החיים
תחת רודף רב שנתי מאופק.

לא, מוזיקה עיקשת

לא, מוזיקה עיקשת, דבר אליי על גן עדן!
שם חובה לחפור את האדמה.
אני לא חושב שיש נחמה כזו
איפה זה רק לחיות מלחמה נצחית.

ובכן, מי מהאימה כבר צייר את הצעיף
יודע שרק זוועה שהעולם מכיל.
חסר תועלת השיר, הלהט והלהט שלך:
אני שומע את הדלת האחרונה נסגרת.

והקהה של הצילום הזה כל כך גדולה
שהקול הכי נועז כבר מתרעם
לרעש היבש שלו, לשאגתו הקטלנית,

ואפילו הסאונד המוזיקלי ביותר
לפני מהומה כזו של שערים
גם השמועה שלו משתתקת.

ירח אחרון

למה ההרגשה הזו של ללכת לחפש אותך
לאן לא משנה כמה תטוס
אני לא צריך למצוא אותך.
איזה אימה נצחית דוחפת אותי עכשיו
מעל כל כך הרבה אימה תמיד מעוררים אותך.
הצער שלנו לא ימצא מנוח
(למצוא את זה יהיה להתחיל משפט אחר)
ומאותה סיבה אני לעולם לא אפסיק להרהר בך.
לונה, שוב כאן אני עצור
בצומת של פחדים רבים.
העבר כולו אבוד
ואם אקום מההווה
זה לראות שאני נפגע
(ומוות)
כי כבר חייתי את העתיד.
זה, ללא ספק, זה המזל
שבגלל שאני בא מהגיהנום אני מתמודד.
מאהב מוזר,
אני רק צריך להרהר בפרצוף שלך
(שהוא שלי)
כי אתה ואני נהר
שחוצה שממה בלתי פוסקת,
מעגלי ואינסופי:
בכי בודד

אז סרוונטס היה חד זרוע

אז זה סרוונטס הוא היה חד-זרועי;
חירש, בטהובן; וילון, גנב;
גונגורה היה כל כך משוגע שהוא הלך על כלונסאות.
ופרוס? כמובן, חרא.

סוחר עבדים, כן, זה היה דון ניקולס טנקו,
ווירג'יניה צללה,
לאוטרמונט מת קפוא למוות על ספסל.
אבוי, גם שייקספיר היה סמוס.

גם לאונרדו ופדריקו גרסיה,
ויטמן, מיכלאנג'לו ופטרוניוס,
גיד, ג'נט וויסקונטי, הקטלניים.

זו, רבותי, הביוגרפיה הקצרה
(אופס, שכחתי להזכיר את אנתוני הקדוש!)
של אלה שהם אמנות מוצקה דייקן.

אתה ואני נידונים

אתה ואני נידונים
בחמת אדון שאינו מראה פניו
לרקוד על מקום חרוך
או להתחבא בתחת של איזו מפלצת.

אתה ואני תמיד אסירים
של אותה קללה לא ידועה.
בלי לחיות, להילחם על החיים.
בלי ראש, שם כובע.

נוודים ללא זמן וללא מקום,
לילה בלתי פוסק מקיף אותנו,
זה מסבך את רגלינו, מעכב אותנו.

אנחנו הולכים חולמים על ארמון גדול
והשמש, דמותה השבורה, מחזירה אותנו
הפך לכלא שמגן עלינו.

לא המתים מעוררים

לא האדם המת הוא שגורם לקהות החושים
זו ההפתעה לראות איך אנחנו שוכחים
המוות שלו, הכאב הגדול שלנו.
המת נשאר, אנחנו עוזבים.

לא המת, לא, הוא שפורש.
אנחנו אלה שדנים,
על הגופה שמביטה בנו בדממה,
האפשרות להמשיך לשרוד.

כאשר בזיכרון את המתים אנו רואים
(משחקי זמן, סורק מקאברי)
זה לא האדם המת שאנחנו רואים:

אנחנו נשארים קודרים
לראות איך אנחנו נראים בלי אימה
למי שבאימה הגדולה נרקב.