העולם בעשרה שירים

בהודו יש ריחות של פירות ויסמין, באפריקה עולה רוח רפאים בעקבות המלחמה, ובצ'ילה מישהו כתב פעם פסוק לילי המשקיף על האוקיאנוס השקט.

מאז ימי קדם, משוררי העולם התאימו את חוקי הטבע לפסוקים שלהם, תוך פירוש המציאות שלהם, לגעת באצבעותיהם בעולם החלומות שהאדם שכח פעם.

קיום שנראה דרך גבישים אישי כמו אוניברסלי המקיף את המסע הזה דרכו העולם בעשרה שירים.

בין הפרחים קערת יין
אני שותה לבד, אף חבר לא נמצא בסביבה.
אני מרים את הכוס, אני מזמין את הירח
והצל שלי, ועכשיו אנחנו שלוש.
אבל הירח לא יודע דבר על משקאות
והצל שלי מוגבל לחקות אותי,
אבל למרות זאת, ירח וצל יהיו החברה שלי.
האביב הוא זמן טוב להנאה.
אני שר והירח מאריך את נוכחותו,
אני רוקדת והצל שלי מסתבך.
כל עוד אני נשאר פיכח, אנחנו מאושרים ביחד
כשאני משתכר כל אחד הולך לצידו
נשבע להיפגש בנהר הכסף של השמיים.

לשתות לבד באור הירח, מאת לי באי (סין)

הנהר מתקדם, בענווה, פותח את הלילה.
הכוכבים, עירומים, רועדים במים.

הנהר מתחקה אחר קו מרשרש בשקט.
הפקרתי את סירתיי לגחמת המים.

שוכב פנים לשמיים אני חושב עליך שישן, אבוד בחלומות.
אולי עכשיו אתה חולם עלי, אהבתי לעיניים מכוכבות ליליות ורטובות.
בקרוב הסירה שלי תעבור מול ביתך, אהובתי, נמתחת בשנתך
כמו נהר.

אולי הפה שלך ישן פועם עבורי, באוויר.
פרץ של פירות ויסמין מגיע.

הרוח הזו עברה בביתכם ובתוכו
אני נוגע בחלום שלך ונושם את הארומה שלך ומנשק את פיך, אהובי שאולי עכשיו
אתה הולך איתי בגינה לחלום שלך.

מאחורי האוזן, בין השיער שלך, עדיין לח מהאמבטיה, יסמין בוערת, בחלום שלך.
תן לי את היד שלך והסתכל בעיניי, בחלום שלך, אהובתי, וגרור אותי בעדינות למעגל הקסם שעכשיו אתה ישן אתה מחייך.
אני רואה, בצל החוף, מעט אור שמביט בי בהבהוב אוהב.
זה הבית שלך: בשבילי הכי מתוק, הכי קרוב והכי רחוק, אהובי.

הכוכב, מאת רבינדרנאת טאגור (הודו)

ההצגה היא ש. חרב וריד.

חולם שלא מסוגל לראות מעבר לאופק.

היום טוב יותר ממחר אבל המתים הם אלה

הם יתחדשו וייוולדו כל יום

וכשהם ינסו לישון, השחיטה תוביל אותם

מעייפותו ועד שינה ללא חלומות. לא משנה

המספר. אף אחד לא מבקש עזרה מאף אחד. הקולות מחפשים

מילים במדבר והה מגיב

בטח, פצוע: אין אף אחד. אבל מישהו אומר:

«לרוצח הזכות להגן על האינטואיציה

של המת. המתים קוראים:

«לקורבן הזכות להגן על זכותו

לצעוק". הקריאה לתפילה עולה

מזמן התפילה ועד

ארונות מתים אחידים: ארונות קבורה הונפו בחופזה,

קבור מהר ... אין זמן ל

השלם את הטקסים: מתים אחרים מגיעים

בחיפזון מהתקפות אחרות, לבד

או בקבוצות ... משפחה לא משאירה מאחור

יתומים או ילדים מתים. השמיים אפורים

עופרת והים כחול-אפור, אבל

צבע הדם האפיל עליו

מהמצלמה נחיל זבובים ירוקים.

זבובים ירוקים, מאת מחמוד דרוויש (פלסטין)

האדמה היא בית כלא

והשמים שומרים על הכוכבים המפילים.

בורח,

היכנס לכס האהבה,

כי המוות הוא יצור,

ומקומך גלות.

הסוד שלך התפשט

ואורך הזמן שלך נובע משושנה.

אתה תבקר באיזמוס

ואתה תושמד,

אבל הנשמה שלך תישאר בלתי ניתנת לפענוח.

אמרות הגלות מאת אחמד אל-שחאווי (מצרים)

הרוח שלי עלתה מגשם העופרת,

והוא הכריז "אני אזרח" משיג רק

הגבירו את הפחד שלכם. אבל איך יהיה

לקום, אני, ישות של כדור הארץ הזה, באותה שעה

של מוות בלתי עביר! ואז חשבתי:

הקרב שלך לא מהעולם הזה.

אזרחית וחיילת, מוול סוינקה (ניגריה)

בשביל הכיף, המלחים הצעירים
לצוד אלבטרוסים, ציפורים גדולות של הים
שעוקבים אחר מטיילים לאטים, עצלים,
הספינה, שמפליגה מעל תהום וסכנות.

הם כמעט לא נזרקים לשם על הסיפון,
נסיכים של כחול, מגושם ומבויש,
הכנף הלבנה הגדולה רפויה כמו מתה
והם נתנו לה, כמו משוטים, ליפול לצדדים.

כמה חלש וחסר תועלת עכשיו הנוסע המכונף!
הוא, לפני כל כך יפה, כמה גרוטסקי על הקרקע!
אחד מהם שרף את מקורו בעזרת הצינור שלו,
אחר מחקה, צולע, את מעופו של הנכה.

המשורר זהה ... שם למעלה, בגבהים,
איזה הבדל זה עושה חצים, ברקים, שחרור סערה!
גורש לעולם, והסימה ההרפתקה:
כנפי הענק שלו לא מועילות לו!

האלבטרוס, מאת צ'רלס בודלר (צרפת)

ספקטרום ארוך של כסף זז ...

ספקטרום ארוך של כסף מזועזע

הרוח הלילה נאנחת,

פתח את הפצע הישן שלי ביד אפורה

והלכתי משם: ציפיתי לזה.

פצע אהבה שיעניק לי חיים

דם תמידי ואור טהור נשפך החוצה.

סדק בו פילומלה אילמת

יהיה בו יער, כאב וקן רך.

אוי איזו שמועה מתוקה בראשי!

אני אשכב ליד הפרח הפשוט

שם היופי שלך צף בלי נשמה.

והמים הנודדים יצהיבו,

ואילו הדם שלי זורם בסבך

רטוב ומסריח מהחוף.

ספקטרום ארוך של כסף מזועזע, מאת פדריקו גרסיה לורקה (ספרד)

מעולם לא ראיתי שממה
ואת הים שמעולם לא יצא לי לראות
אבל ראיתי את עיני האברך
ואני יודע מה הגלים חייבים להיות

מעולם לא דיברתי עם אלוהים
וגם לא ביקרתי אותו בגן עדן,
אבל אני בטוח מאיפה אני נוסע
כאילו נתנו לי את הקורס.

וודאות, מאת אמילי דיקינסון (ארצות הברית)

אני מפחד לראות אותך, צריך לראות אותך, מקווה לראות אותך, אי נוחות לראות אותך.

אני רוצה למצוא אותך, דאגה למצוא אותך, ודאות למצוא אותך, ספקות ירודים למצוא אותך.

יש לי דחף לשמוע אותך, שמחה לשמוע אותך, בהצלחה לשמוע אותך ופחדים לשמוע אותך.

במילים אחרות, אני דפוק וקורן, אולי יותר הראשון מהשני וגם להפך.

Vicevera, מאת מריו בנדטי

כתוב, למשל: «הלילה מככב,
והכוכבים הכחולים רועדים מרחוק ».

רוח הלילה מסתובבת בשמיים ושרה.

אני יכול לכתוב את הפסוקים העצובים ביותר הערב.
אהבתי אותה, ולפעמים גם היא אהבה אותי.

בלילות כאלה החזקתי אותה בזרועותיי.
נישקתי אותה כל כך הרבה פעמים מתחת לשמיים האינסופיים.

היא אהבה אותי, לפעמים גם אהבתי אותה.
איך לא אהבתי את עיניה הדוממות הגדולות.

אני יכול לכתוב את הפסוקים העצובים ביותר הערב.
לחשוב שאין לי אותה. מרגיש שאיבדתי אותה.

שמע את הלילה המשמעותי, אפילו יותר בלעדיה.
והפסוק נופל לנפש כמו טל לעשב.

האם זה משנה שהאהבה שלי לא הצליחה לשמור עליו.
הלילה מלא כוכבים והיא לא איתי.

זהו זה. מרחוק מישהו שר. במרחק.
הנשמה שלי לא מסתפקת באיבוד זה.

כאילו לקרב אותה, מבטי מחפש אותה.
הלב שלי מחפש אותה, והיא לא איתי.

באותו לילה מלבין את אותם עצים.
אנחנו, אלה שאז, לא זהים.

אני כבר לא אוהב אותה, זה נכון, אבל כמה שאהבתי אותה.
קולי חיפש את הרוח כדי לגעת באוזנה.

של אחר. יהיה מאחר. כמו לפני הנשיקות שלי.
קולה, גופה הבהיר. עיניו האינסופיות.

אני כבר לא אוהב אותה, זה נכון, אבל אולי אני אוהב אותה.
אהבה כל כך קצרה, והשכחה כל כך ארוכה.

כי בלילות כאלה היה לי אותה בין שלי
נשק, הנשמה שלי לא מסתפקת באיבוד זה.

למרות שזה הכאב האחרון שהיא גורמת לי,
ואלה הפסוקים האחרונים שאני כותב לו.

אני יכול לכתוב את הפסוקים העצובים ביותר הערב מאת פאבלו נרודה (צ'ילה)

אהבתם את הטיול הזה בעולם בעשרה שירים? איזה מהם אתה מעדיף?