צילום: כותבים.org
גואדלופה גרנדה, משורר מדריליאנית, מַסַאִי וביקורת, הוא נפטר במדריד ברגע שהחל את שנת 2021 בגלל א מחלת לב, עם 55 שנים. בַּת ייחודי גם למשוררים פליקס גרנדה ו פרנציסקה אגווייר, איתה מסתיים שושלת ספרותית יוצאת מן הכלל. לזכרו, זה הולך מבחר של 4 שירים השייכות לעבודתו.
גואדלופה גרנדה
תואר ב אנתרופולוגיה חברתית מאוניברסיטת קומפלוטנס, במהלך הקריירה שלו השתתף באירועים ספרותיים כמו מופע השירה האיברי-אמריקני הראשון ופסטיבל השירה הבינלאומי של מדלין, או פסטיבל INVERSO מדריד. כמבקרת ספרות עבדה באל אינדיפנדיינט, באורוגאלו, ב Reseña או באל מונדו, בין עיתונים ומגזינים אחרים.
הוא עבד גם בתחום התקשורת של המועצה תיאטרו ריאל והיה אחראי על הפעילות הפואטית של האוניברסיטה הפופולרית חוסה היירו, בסן סבסטיאן דה לוס רייס.
בשנת 1995 הוענק לה פרס רפאל אלברטי ידי ספרה של לילית, וכן הוציא לאור את ספרי השירה מפתח הערפל, מפות שעווה y מלון לקיפודים.
4 שירים
האפר
מילון מלאי
רשום מספר מדויק
חישוב של שפה
שאנחנו לא יכולים להבין
אני אומר שאין לשכוח;
יש מוות וצללים של מה שחי,
יש טרופות אוניות וזיכרונות חיוורים
יש פחד ופזיזות
ושוב צללים וקור ואבן.
שכחה היא רק מלאכה של צליל;
רק סיום תמידי שהולך
מבשר לעור ומעור לעצם.
בדיוק כמו שהמילים הראשונות עשויות מים
ואז בוץ
ואחרי אבן ורוח.
רֶגַע
הליכה לא מספיקה
אבק הדרך לא עושה חיים
המבט משם
מים על נייר
ומקציף על המילה
אתה סדק בזמן, אבא:
שום דבר בך לא נמשך והכל נשאר.
הגה את המילה הראשונה
והאסון היה אחד,
באותו רגע בו אנו מציירים אותך
את פני הימים.
זה לא יכול להיות,
זה אף פעם לא יכול להיות,
זה אף פעם לא יכול היה להיות,
ועם זאת עמידים הם הצללים
בייעוד הבשר שלו
עיקש את נשימתך
ועקשן את דברו.
לחיים אין שם.
השביל
אנחנו עניין של מוזרות
מי יגיד לנו
שסבלנו כל כך הרבה
אבל הזיכרון שלנו לא נשרף
ואנחנו כבר לא יודעים למות
זיכרון חיים,
זיכרון הימים והחיים,
סכין שפותחת את העולם
להפיץ כמה מעיים שלא אוכל לפענח.
זיכרון אחר הצהריים והאור,
אתה מאיר את המראה
אתה התצפית הבלתי ניתנת לערעור,
המצפן החמור, עד הכלא
שקושר את הזמן בצינוק שלו.
מה אתה מחפש, זיכרון, מה אתה מחפש.
אתה עוקב אחריי כמו כלב רעב
ואתה נוטה את מבטך הרחם על רגלי;
מרחרח, מזיק, בדרך
עקבות הימים שהיו,
שהם כבר לא ושהם לעולם לא יהיו.
סמרטוטי האושר מלבישים אותך
והשממה הפכה אותך לזהיר;
זיכרון חיים, זיכרון ימים וחיים.
ליד הדלת
הבית ריק
וריח התקווה האכזרי
בושם כל פינה
מי אמר לנו
כשהתפשטנו אל העולם
שנמצא אי פעם
מקלט במדבר הזה.
שגרם לנו להאמין, לסמוך,
-חמור: חכה-,
שמאחורי הדלת, מתחת לכוס,
במגירה ההיא, אחרי המילה,
בעור ההוא,
הפצע שלנו יבריא.
מי חפר בלבנו
ומאוחר יותר לא ידעו מה לשתול
והשאיר לנו את הבור הזה בלי זרע
במקום שיש רק תקווה.
מי עלה הבא
והוא אמר לנו ברכות,
ברגע של חמדנות,
שלא הייתה פינה לחכות.
מי היה כל כך אכזרי, מי,
שפתח לנו את הממלכה הזאת בלי כוסות
בלי דלתות או שעות קלות,
בלי שביתת נשק, בלי מילים שאיתם ניתן לחשל את העולם.
זה בסדר בואו לא בוכים יותר
הערב עדיין נופל לאט.
בואו ניקח את הנסיעה האחרונה
של התקווה העלובה הזו.
מקורות: העולם - שירי הנשמה
איזה שירים יפים ואיזו אישה רהוטה ומופתית.
-גוסטבו וולטמן.