תצלום מקורי: (c) La Razón.
המשורר של אליקנטה פרנציסקה אגווייר, הידוע יותר בשם פאקה אגווייר, נפטר במדריד בגיל 88 שנים. השתייכות למה שמכונה «דור נוסף של שנות ה -50», היה אחד הכותבים הבודדים שעדיין היו פעילים. סמליות, עומק, עומק אך גם חגיגת חיים, קרבה, נוסטלגיה ואהבה הם מרכיבים עבודה של הכרה מאוחרת, אך ראויים לה עם זכויות מלאות. אלו הם 4 משיריו שאני מדגיש.
פרנציסקה אגווייר
היא הייתה בתו של הצייר לורנצו אגווייר והיה נשוי ל פליקס גרנדה, משורר חשוב נוסף, איתו היה לו היג'א גם משורר, גואדלופה גרנדה.
לקח הרבה זמן לפרסם ונחשב מאוד בהשפעת אנטוניו מצ'אדו לגבי תהליך היצירה הספרותית, שאמור להיות א השתקפות של קיומו של עצמו יותר מאותה עבודה יצירתית. ההשפעה המכאדית ההיא הייתה גם הבולטת ביותר כשקיבל את פרס הספרות הלאומי בשנה שעברה
יש לציין את עבודותיו הידועות והרלוונטיות ביותר איתקה, הוענק עם ה לאופולדו פאנרו של שירה. עם היסטוריה של אנטומיה קיבל את פרס השירה הלאומי בשנת 2011.
4 שירים
איתקה
ומי היה אי פעם באיתקה?
מי לא מכיר את הפנורמה הקשה שלה,
טבעת הים שדוחסת אותו,
את האינטימיות המחמירה שהיא כופה עלינו,
את השקט העליון שעוקב אחרינו?
איתקה מסכם אותנו כמו ספר,
מלווה אותנו לעצמנו,
זה חושף בפנינו את קול ההמתנה.
כי נשמע המתנה:
ממשיך להדהד קולות שנעלמו.
איתקה מגנה את פעימות הלב של החיים,
הופך אותנו לשותפי המרחק,
שומרים עיוורים של שביל
מה נעשה בלעדינו,
שלא נוכל לשכוח כי
אין שכחה מבורות.
זה כואב להתעורר יום אחד
ולהרהר בים החובק אותנו,
שמשחה אותנו במלח ומטביל אותנו כילדים חדשים.
אנו זוכרים את ימי היין המשותף
המילים, לא ההד;
הידיים, ולא המחווה המושחתת.
אני רואה את הים שמקיף אותי,
הבטלן הכחול שאיבדת את עצמך,
אני בודק את האופק בחמדנות מותשת,
אני עוזב את העיניים לרגע
להגשים את משרדו היפה;
ואז אני מפנה את הגב
ואני מכוון את צעדי לעבר איתקה.
***
שלג אחרון
לפדרו גרסיה דומינגז
שקר יפה מלווה אותך,
אבל הוא לא מצליח ללטף אותך.
אתה יודע רק מה הם אומרים עליה
איזה ספרים אניגמטיים מסבירים לך
שמספרים סיפור נהדר
עם מילים מלאות משמעות,
מלא בבהירות ובמשקל מדויקים,
ושאתה לא מבין עם זאת.
אבל האמונה שלך מצילה אותך, היא שומרת עליך.
שקר יפה משגיח עליך
למרות שהוא לא יכול לראות אותך ואתה יודע את זה.
אתה יודע את זה בצורה בלתי מוסברת
בו אנו יודעים מה הכי כואב לנו.
יורד גשם מהשמים זמן וצל,
יורד גשם של תמימות ויגון מטורף.
אש צללים מאירה אותך,
ואילו השלג מכבה את הכוכבים
שהיו פעם גחלות קבועות.
שקר יפה מלווה אותך;
לאינסוף מיליוני שנות אור,
שלם וחומל, השלג מתפשט.
***
עד יוצא מן הכלל
למריבל ואנה
ים, ים זה מה שאני צריך.
ים ושום דבר אחר, שום דבר אחר.
השאר קטן, לא מספיק, עני.
ים, ים זה מה שאני צריך.
לא הר, נהר, שמים.
לא, שום דבר כלום,
רק ים.
אני לא רוצה פרחים, גם ידיים,
לא לב לנחם אותי.
אני לא רוצה לב
בתמורה ללב אחר.
אני לא רוצה שהם ידברו איתי על אהבה
בתמורה לאהבה.
אני רוצה רק ים:
אני פשוט צריך ים.
מים משם,
מים שלא בורחים,
מים רחמנים
מה לשטוף את ליבי
ולהשאיר אותו על חופו
להידחף על ידי גליו,
ליקק על ידי לשון המלח שלה
שמרפא פצעים.
ים, ים להיות שותף לו.
ים לספר הכל.
ים, תאמין לי, אני צריך ים,
ים שבו ים בוכים
ואף אחד לא שם לב.
***
הרבה זמן
לנתי וחורחה רייכמן
אני זוכר פעם כשהייתי ילד
נראה לי שהעולם היה מדבר.
הציפורים נטשו אותנו לנצח:
הכוכבים לא היו הגיוניים,
והים כבר לא היה במקומו,
כאילו שהכל היה חלום שגוי
אני יודע שפעם כשהייתי ילד
העולם היה קבר, חור ענק,
בולען שבלע את החיים,
משפך שדרכו העתיד ברח.
נכון שפעם, שם, בילדות,
שמעתי את הדממה כמו צרחת חול.
הנשמות, הנהרות והמקדשים שלי שתקו,
הדם שלי נעצר, כאילו פתאום,
בלי להבין מדוע, הם היו מכבים אותי.
והעולם נעלם, רק אני נשארתי:
תדהמה עצובה כמו מוות עצוב,
מוזרות מוזרה, רטובה ודביקה.
ושנאה מקרטעת, זעם רצחני
זה, חולה, עלה לחזה,
זה הגיע עד לשיניים וגרם להם לחרוק.
זה נכון, זה היה מזמן, כשהכל התחיל,
כשהעולם היה בעל הממד של אדם,
והייתי בטוח שיום אחד אבי יחזור
ובזמן שהוא שר לפני כן הציור שלו
הספינות היו עומדות במקום בנמל
והירח היה יוצא עם קרם הפנים שלה.
אבל הוא מעולם לא חזר.
נותרו רק ציוריו,
הנופים שלה, הסירות שלה,
האור הים תיכוני שהיה במכחוליו
וילדה שמחכה על מזח רחוק
ואישה שיודעת שהמתים לא מתים.