ציור המחבר © ולדימיר קוש.
אני חושב שזה היה הסיפור הזה בתקופה שבה האבולה "נראתה" הפכה לאיום הגדול ביותר בזמננו.
ספרות רומנטית היא לא המומחיות שלי, אבל אני עדיין מאמין (ומקווה) בכך גבולות האוויר זה סיפור טוב לחולמים.
האם אנו עוברים את הגבולות?
גבולות האוויר
בטלוויזיה לא דיברו על שום דבר אחר. מחלה איומה שהגיעה מארץ רחוקה החלה לטעון שהקורבנות הראשונים שנגזרו להישאר בארונות מלט ללא להב אוויר טהור, רכונים על ידי הגלילים שאפשרו להם לנשום אנחות פלסטיק.
בבדידות של גן זרוע בפרחי יסמין מוזנחים, רפאל הדליק את מחשבו בתקווה שיוכל לראות אותה, האישה שגם אחרי אחת עשרה שנים עדיין נושבת שן האריות בקרביה. הוא הפעיל את מצלמת המחשב, מהבהב מספר פעמים כדי לערער על פחדיו. דמותו המעוותת, אפופה בחושך מתפורר, הראתה אישה חיוורת, לבושה במסכה המחוברת לחמצן. באותה תקופה עולמו של הבעל נפל עליו. "ולחשוב שהבריזה מהחופים טבעה את אהבתנו," חשב. אבל היא נאלצה להראות ביטחון, גם אם אופליה כבר עושה את זה עבור שניהם.
- איך אתה מרגיש?
- נו.
- בטוח?
- כן אהובי.
לחייה השינה הצביעה אחרת. ואז הייתה דממה מביכה.
- אתה לא צריך לדאוג.
אין יותר לראות אותך.
שתיקה נוספת.
- אני אוהבת אותך, אתה יודע?
ואני אני.
אופליה נשכה את שפתה ואישרה את חשדות בעלה.
רפאל סגר את מסך המחשב ובכה עליו, נכבש על ידי אינטואיציה שאפילו אישה שהתקשתה בהטוטנות רגשית לא הצליחה לבלבל. הוא הביט סביבו והתנדנד על ידי הפעימה האחרונה של הים. סכינים בלתי נראות צפו באוויר ולבו פועם חזק מתמיד וחיפש אחר בזבוזי העור הוורודים. רפאל שוטט בגן תוך שהוא מעשן סיגריה כשעיניו מופנות לירח, האורקל שלו ברגעים אפלים.
לא יכולתי יותר. הוא נכנס לבית וטיפס במדרגות, מוכן לסיים את כל זה, להשמיד את ההידוק בחזהו. הוא הלך במסדרונות הלבנים של הבית עדיין מהוסס, וניגב את דמעותיו על הקירות. הוא פתח את הדלת לקומה השלישית וסגר אותה במהירות, בריחוף בחושך. רפאל נכנס לכלא שבו דלת פשוטה הייתה העלבון הגדול ביותר לאהבה עד שזיהה את הארומה של מי הוורדים, ששחקה רוך בקולו. האוהבים נמסו, הניחו לקשקושים לעוף, מתוך מחשבה שאף אחד לא יבוא לחפש אותם או ישאל מדוע אדם החליט להקריב את חייו לילה אחד בגן עדן.
גבולות האוויר הוא נכתב בשנת 2015 ופורסם ימים לאחר מכן ברשת פלסריה, שם הוא התקבל מאוד. אני מקווה שאהבת את זה.
חיבוק,
A.