5 יוני של 1898. המשורר הספרדי הנקרא ביותר בכל הזמנים, פדריקו גרסיה לורקה. עבור מישהו שהוא יותר פרוזאי מפסוק, יותר רומנים וסיפורים משירים, עם זאת, אני נלהב מלורקה. היופי, הכוח, המהות, התחושה והעוצמה של המילה שלו הם מגיעים לרמות הנשגבות ביותר של שירה בשפה הספרדית היפה. אז שנה נוספת אני חוגגת את יום הולדתו, הפעם עם 5 מהסונטות שלו.
הכל נכתב על פדריקו גרסיה לורקה. מיותר וכל מילה או תזכורת לחייו ולעבודתו כך נלמדו על ידי כל כך הרבה מומחים. אני פשוט כותב כאן מאמרים ספרותיים שבהם אני משתף או נהנה ממה שקראתי או יודע. ויש מחברים שכבר מעל כל ביקורת לדמות שלך. לורקה היא אחת מהן, אחת מהן רק צריכה להרגיש ולא לקרוא. אז אל לנו לעכב יותר את ההנאה מהקריאה.
5 סונטות
אלה הם 5 שנבחרו לעורר את זכרו: סונטה של גונגורין, פצעי אהבה, לילה של אהבה ללא שינה, סונטת התלונה המתוקה y אני רוצה לבכות את צערי ואני אומר לך...
סונטה של גונגורין
היונה הזו מטוריה שאני שולח לך,
עם עיניים מתוקות ונוצות לבנות,
על זרי הדפנה של יוון מוזגים ומוסיפים
להבת אהבה איטית כשאני עוצר.
מעלתה הגלויה, צווארה הרך,
בסליים כפולים של קצף חם,
עם צמרמורת של כפור, פנינה וערפל
היעדר פיך מסמן.
תעביר את היד שלך על לובן שלה
ותראה איזו מנגינה מושלגת
התפשט בפתיתים על היופי שלך.
אז הלב שלי לילה ויום
אסיר בכלא האהבה החשוכה,
הוא בוכה בלי לראות את המלנכוליה שלו.
***
פצעי אהבה
האור הזה, האש הזוללת הזו.
התרחיש האפור הזה מקיף אותי.
הכאב הזה לרעיון בלבד.
ייסורי שמים, עולם וזמן.
זעקת הדם הזו שמקשטת
לייזר ללא דופק, תה משמן.
משקל הים הזה שמכה בי.
העקרב הזה השוכן על החזה שלי.
הם זרי אהבה, מיטת הפצועים,
איפה בלי שינה, אני חולם על נוכחותך
בין חורבות החזה השקוע שלי.
ולמרות שאני מחפש את פסגת הזהירות
הלב שלך נותן לי את העמק
עם רוש ותשוקה של מדע מר.
***
לילה של אהבה ללא שינה
לילה את השניים עם ירח מלא,
התחלתי לבכות ואתה צחק.
הבוז שלך היה אל, התלונות שלי
רגעים ויונים בשרשרת.
לילה בשניים. קריסטל של צער,
בכיתם למרחקים עמוקים.
הכאב שלי היה קבוצה של ייסורים
על לב חולך חלש.
השחר איחד אותנו על המיטה,
את פיהם על הסילון הקפוא
של דם אינסופי שנשפך.
והשמש הגיעה דרך המרפסת הסגורה
ואלמוג החיים פתח את ענפו
מעל לבי העטוף.
***
סונטת התלונה המתוקה
אני חושש לאבד את הפלא
מעיני הפסל שלך, והמבטא
שבלילה שם אותי על הלחי
הוורד הבודד של נשימתך.
אני מצטער להיות על החוף הזה
תא מטען ללא ענפים; ומה שאני הכי מרגיש
אין את הפרח, העיסה או החימר,
לתולעת הסבל שלי.
אם אתה האוצר הנסתר שלי,
אם אתה הצלב שלי והכאב הרטוב שלי,
אם אני הכלב של אדנותך,
אל תתנו לי לאבד את מה שצברתי
ולקשט את מי הנהר שלך
עם עלים של הסתיו המנוכר שלי.
***
אני רוצה לבכות את צערי ואני אומר לך ...
אני רוצה לבכות את צערי ואני אומר לך
כדי שתאהב אותי ותבכה בשבילי
בלילה של זמיר,
עם פגיון, עם נשיקות ואתך.
אני רוצה להרוג את העד היחיד
לרצח הפרחים שלי
ולהפוך את דמעותיי ואת הזעתי
בערימה נצחית של חיטה קשה.
שהפארק לעולם לא ייגמר
אני אוהב אותך, אתה אוהב אותי, תמיד בוער
עם שמש מרוששת וירח ישן.
מה אתה לא נותן לי ואני לא שואל אותך
זה יהיה למוות, שלא יעזוב
וגם לא צל על הבשר המצטמרר.
יוזמה מצוינת ... זה יעזור מאוד אם הם יעשו זאת גם עם מחברים עכשוויים.
בחרו שירים והראו אותם, להכיר אותם ואם מתאים לקנות את ספריהם.
בכנות.
נרקיס
זה מנחם את פרסום השירה במאה הזו שהורסת הכל, במיוחד סונטות, לדעתי שירה פר אקסלנס. טוב שהחלק הזה של העולם הספרותי לא אבד. לפעמים הזיכרון אינו אשם בשגיאות הללו, אלא באובדן המעודן, וזה הרבה יותר מצער.