אנחל גונזלס. יום השנה להולדתו. שירים

אנג'ל גונזלס היה משורר, פרופסור ומסאי ספרדי נולד באוביידו ביום כמו היום 1925. הוא היה פרופסור לספרות ספרדית בארה"ב והשתייך למה שנקרא דור שנות ה-50. הוא קיבל פרסים רבים על עבודתו והקריירה שלו, כגון אנטוניו מצ'אדו ב- 1962, ה- פרס נסיך אסטוריאס או את ריינה סופיה מהשירה האיברו-אמריקאית.

בין יצירותיו של אנחל גונזלס ניתן למצוא עולם קשה, כיתה יסודי, הערות קצרות לביוגרפיה, Deixis של רוח רפאים או האחרון, סתיו ואורות אחרים. הוא גם היה חבר באקדמיה הספרדית המלכותית. אנחנו עושים לו כבוד - או מגלים אותו - עם זה מבחר שירים.

אנחל גונזלס - שירים נבחרים

הסתיו מגיע

הסתיו מתקרב עם מעט מאוד רעש:
צרצרים משעממים, בקושי מעט צרצרים,
להגן על הספק
של קיץ עקשן בהנצחתו,
שזנבו המפואר עדיין זורח למערב.

נראה ששום דבר לא קורה כאן,
אבל שתיקה פתאומית מאירה את הפלא:
עבר
מלאך
שנקרא אור, או אש, או חיים.

ואיבדנו את זה לנצח.

ברגע הזה, רגע קצר וקשה

ברגע הזה, רגע קצר וקשה,
כמה פיות של אהבה מאוחדים,
כמה חיים נתלים מחיים אחרים
מותשים במשלוח הפועם שלהם!

חולף כמו הבזק של יהלום,
איזה ידיים שלובות באופן אבסורדי
הם רוצים לסגור את היציאות הקלות ביותר
למנוסתו התמידית והבלתי פוסקת!

לאט, פה ושם, וישנוני,
כל כך הרבה שפתיים מרימות ספירלות
של נשיקות!... כן, ברגע זה, עכשיו

שזה כבר קרה, שכבר איבדתי את זה,
מהם אני שומר רק את הקריסטלים
שבור, חורבן ראשון של השחר.
(ברגע הזה, רגע קצר וקשה...)

זה כלום

אם היינו מספיק חזקים
להדק כמו שצריך פיסת עץ,
זה יישאר רק בידיים שלנו
קצת אדמה
ואם היה לנו עוד יותר כוח
ללחוץ חזק
את הארץ הזו, רק היינו עוזבים
בין הידיים מעט מים.
ואם זה עדיין היה אפשרי
לדכא את המים,
זה כבר לא יישאר בידינו
שום דבר.

הערות קצרות לביוגרפיה

כשיהיה לך כסף, תן לי צלצול,
כשאין לך כלום, תן לי זווית פיך,
כשאתה לא יודע מה לעשות, בואי איתי,
אבל אז אל תגיד שאתה לא יודע מה אתה עושה.

אתה מכין צרורות של עצי הסקה בבקרים
והם הופכים לפרחים בזרועותיך.
אני מחזיק אותך בעלי הכותרת,
תוך כדי תנועה אקרע את הארומה.

אבל כבר אמרתי לך:
כשאתה רוצה לצאת זו הדלת:
זה נקרא מלאך ומוביל לדמעות.

שיר חבר

אף אחד לא זוכר חורף קר כמו זה.

רחובות העיר הם יריעות קרח.
ענפי העצים עטופים בנדני קרח.
הכוכבים הגבוהים כל כך הם הבזקים של קרח.

גם הלב שלי קפוא,
אבל זה לא היה בחורף.
חבר שלי,
החבר המתוק שלי,
זה שאהב אותי,
הוא אומר לי שהוא הפסיק לאהוב אותי.

אני לא זוכר חורף קר כמו זה.

בירת המחוז

עיר של אריחים שטופי שמש מלוכלכים:
אתה כמעט מציאות, בקושי מקנן
רק שמועה, עשן השתחרר,
של כרי הדשא הירוקים והנדהם.
ואז יש גברים עם חיים צפופים
לגורלך החרב למחצה
ובנות שגדלות בין הרעש
כאילו נזרעו בין אהבה.
אני מסתכל כמעט על כולם בעדינות,
והישנים מאירים את השוליים שלך
עם שיערה הלבן והשובב.
אני שמח ובחיבה,
סוס אפור הלוואי והיית
להטיח את האחוריים שלך.

איך אהיה?

איך אהיה או
כשזה לא אני?
מתי הזמן
שיניתי את המבנה שלי,
והגוף שלי הוא אחר,
אחר הדם שלי,
אחרים העיניים שלי ואחרות השיער שלי.
אני אחשוב עליך, אולי.
בוודאות,
הגופים העוקבים שלי
-מאריך את עצמי, בחיים, לקראת המוות-
יועבר מיד ליד
מלב אל לב,
בשר לבשר,
האלמנט המסתורי
זה קובע את העצב שלי
כאשר תעזוב,
שמניע אותי לחפש אותך באופן עיוור,
שלוקח אותי לצד שלך
ללא תרופה:
מה שאנשים מכנים אהבה, בקיצור.

והעיניים
-מה זה משנה שהם לא העיניים האלה-
הם ילכו אחריך לכל מקום שתלך, נאמנים.

המובסים

ההריסות נותרו מאחור:
עישון חתיכות מהבית שלך,
קיץ בוער, דם יבש
עליו הוא ניזון -עשר אחרון-
רוּחַ.

אתה עושה מסע קדימה, לקראת
זמן המכונה עתיד.
כי אין אדמה
אתה הבעלים,
כי אין מולדת
זה ולעולם לא יהיה שלך
כי בשום מדינה
יכול לשרש את הלב הבלתי מיושב שלך.

אף פעם - וזה כל כך פשוט -
אתה יכול לפתוח שער
ותגיד, לא יותר: "בוקר טוב,
אִמָא".
למרות שאכן היום טוב,
יש חיטה בתקופות
ואת העצים
להרחיב לקראתך את עייפותם
סניפים, מציעים לך
פירות או צל למנוחה.

מקור: קול נמוך