אלפונסו רייס היה משורר וסופר אשר מת ביום זה בשנת 1959 במקסיקו סיטי עקב מצב לב. הוא היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות וזכה ב ספרות לאומית במקסיקו ב-1945, אבל הוא היה קשור קשר הדוק לספרד. אנו זוכרים או מגלים את דמותו עם שירים אלה שנבחרו מיצירתו.
אלפונסו רייס
הוא למד תקין ובשנת 1909 הוא ייסד את אתנאום הנוער יחד עם סופרים נוספים כמו פדרו הנריקז אורנה, אנטוניו קאסו וחוסה ואסקונסלוס קלדרון. הוא פרסם את ספרו הראשון, בעיות אסתטיות, כשהייתי בן 21. המהפכה המקסיקנית הייתה נקודת מפנה שהובילה אותו לבוא לספרד, שם שהה עד 1924. הוא שיתף פעולה ב- מגזין פילולוגיה ספרדי, את מגזין ווסטרן ו Revue Hispanique. כאן הוא התמסר לספרות ושילב אותה עם עיתונאות. הוא גם עבד במרכז למחקרים היסטוריים של מדריד בניהולו של רמון מננדס פידל.
עבודותיו כוללות שירים, ביקורת, מסות וזיכרונות ורומנים.
אלפונסו רייס - שירים
הוואנה
זו לא קובה, שבה הים ממיס את הנשמה.
זו לא קובה - שגוין מעולם לא ראה,
שפיקאסו מעולם לא ראה,
איפה אנשים שחורים לבושים צהוב ודובדבן
הם מקיפים את הטיילת, בין שני אורות,
והעיניים המובסות
הם כבר לא מסתירים את מחשבותיהם.
זו לא קובה - זו ששמעה את סטרוויסנסקי
מסדרים צלילים של מרימבות וגיירו
בהלוויה של אבא מונטרו,
Ñañigo עם נבל מקל ורומברו.
זה לא קובה - שם היאנקי הקולוניאלית
הוא מרפא את עצמו מגלי חום על ידי לגימת "סלושי"
של בריזה, על מרפסות השכונה;
איפה המשטרה מחטאת
העוקץ של היתושים האחרונים
הם עדיין מזמזמים בספרדית.
זה לא קובה - שם הים שקוף
כדי שהשלל של המיין לא יאבד,
וקבלן מהפכני
זה צובע את אוויר אחר הצהריים ללבן,
פאנינג, עם חיוך ותיק,
מכיסא הנדנדה שלך, הניחוח
של אגוזי קוקוס ומנגו מכס.
האיום של הפרח
פרח פרג:
שולל אותי ואל תאהב אותי.
כמה אתה מגזים את הארומה,
כמה אתה מקצין את השטף שלך,
פרח שאתה מצייר עיגולים כהים
ונשוף את נשמתך אל השמש!
פרח פרג.
אחד נראה כמוך
בסומק שבו אתה שולל,
וגם בגלל שהיה לו,
כמוך, ריסים שחורים.
פרח פרג.
אחד נראה כמוך...
ואני רועד רק מלראות
היד שלך מונחת בשלי:
רעד אולי לא יתעורר יום אחד
כשאת הופכת לאישה!
בקושי
לפעמים, עשוי מכלום,
שפחה עולה מהאדמה.
פתאום, בדממה,
הארז נאנח בניחוח.
איך אנחנו הרזים?
פירוק סוד,
ברגע שהנשמה מתפנה
מציף את מעיין החלום.
איזה דבר עלוב העצלן
סיבה כאשר, בדממה,
אחד כמו שמש
זה מוריד אותי, מהזיכרון שלך!
כשהצהריים יורד, חברים מתקרבים
כשהצהריים יורד, חברים מתקרבים;
אבל הקול הקטן לא מפסיק לבכות.
אנחנו סוגרים את החלונות, הדלתות, התריסים,
אבל טיפת החרטה ממשיכה לרדת.
איננו יודעים מאיפה מגיע הקול הקטן;
חיפשנו בחווה, באורווה, בערימת השחת.
השדה ישן בחום השמש הרכה,
אבל הקול הקטן לא מפסיק לבכות.
-הגלגל הענק החורק! -אומרים החדים ביותר-.
אבל אין כאן גלגלי ענק! איזה דבר ייחודי!
הם מביטים זה בזה בתדהמה, הם משתתקים
כי הקול הקטן לא מפסיק לבכות.
מה שהיה פעם צחוק הוא עכשיו מורת רוח גלויה.
ואי נוחות עמומה משתלטת על כולם,
וכולם אומרים שלום ובורחים בחיפזון,
כי הקול הקטן לא מפסיק לבכות.
כשמגיע הלילה, השמים כבר מתייפחים
ואפילו עצי ההסקה באח מעמיד פנים שהוא מתייפח.
לבד, בלי לדבר אחד עם השני, אנחנו בוכים בקול,
אבל הקול הקטן לא מפסיק לבכות.
היום שמענו מהמשורר
היום שמענו מהמשורר:
בין ההשתוללות של איברי הפה
ותולים את זרועות הכוכבים האחרונים,
הוא עצר את סוסו.
מחנה הנשים מחא כפיים,
הלבשת טורטיות התירס.
הבנות נשכו את הגבעולים של הפרחים,
והזקנים חתמו חברויות דומעות
בין השפעות השחר העמוק.
הם נשאו אגני מים,
והבוס התכונן
לשטוף את שדיהם, את ראשיהם ואת זקנם.
הקדרים של שבע הנשים
הם כבר ליטפו את הכדים הרטובים.
ילדי המדינה שלא עושים כלום
הם הדליקו סיגרים ארוכים כמו אלות.
ובקורבן שחרית,
כבשים לכולם
הם הסתובבו מתוחים על הפייקים
על הדלקת בולי עץ ריחניים.
היום שמענו מהמשורר,
כי הוא ישן על גב סוס.
הוא אמר שהם נושאים את אלוהים על קרניהם
וללילה יש ורדים חומציים
על השטיחים של שני הדמדומים.
שכונת הים מתבטלת
שכונת הים מתבטלת:
מספיק לדעת שיש להם את הגב שלנו,
שיש חלון ענק וירוק
איפה לשחות.