רפאל דה ליאון, משורר ותמליל ידוע, נולד בסביליה ב-1908 ו נפטר ביום כמו היום במדריד בשנת 1982. הוא כתב שירים ושירים כמו המפורסמים עיניים ירוקות, לה פארלה, קעקוע o תמיד סביליה. בין היצירה הלירית שלו יש מבחר זה של סונטות נִבחָר. לזכור את זה או לגלות את זה.
רפאל דה ליאון
ממשפחת אצולה, הוא ירש שלושה כותרים. הוא זכה לחינוך מאוד דתי בילדותו ולאחר מכן נסע לגרנדה ללמוד משפטים. שם הוא נפגש פדריקו גרסיה לורקה. עם סיום הכשרתו האקדמית, הוא חזר לסביליה ונכנס לסביליה מוזיקה ותיאטרון. בשלב זה הוא מתחיל לשתף פעולה בחיבור המילים. הוא גם כתב תסריטים לסרטים אך ללא הצלחה רבה, והתמקד בשירה וכתיבת שירים. זה יכול להיחשב שהוא שייך ל- דור של 27, למרות שהוא נדחק לשכחה בלתי צודקת.
רפאל דה לאון - סונטות
סונטה
שותים את האביב המתוק
אחר הצהריים ליד הנהר הפתיע אותי
ויכולתי להרהר כרצוני
אידיליה של מים ועץ הדקל.
צללתי עירום במיכל הדגים
מחפש לב כמו שלי,
ולא מצאתי מגדלור או ספינה
לתת לי אותות דגל.
הלילה קפץ לאורך החוף
ולשים על ראשי הפרוע
הקצה הירוק-כחול של הלהב שלו.
אבל כשההון שלי טבע,
הרוח רצתה לשלוח את המהלך שלי
מציל החיים הלבן של הירח.
מת מאהבה
היד שלי לא יודעת את זה, וגם הרגל שלי,
ולא חוט קולי, ולא מותני,
הירח שנמצא בפנים אפילו לא יודע
בגן האהבה והחום שלי.
ואני מת, כן, כמו מכרז
ורד, או צבי במישור,
כמו מים עגולים בבור
או כלב עם שיניים צהובות.
והיום זה קורפוס קריסטי, אדוני, הלכתי
הגופה שלי, של אהבה מוארת,
כמו דחליל מרושע.
אנשים, ללא הפתעה, הסתכלו עליי
ואף אחד לא הוריד את הכובע
להתפלל אלי אבינו עצוב.
זקיף של אהבה
שמתי אותך מאחורי הקיר מולי
לשמור אותך טוב יותר,
ואני שמרתי עליך, הו, אהבה מדי יום
עם כידון וקסדת חייל.
כל כך אהבתי אותך, כל כך הרבה, את האנשים האלה
הוא הצביע עלי כמו אדם מוכה מגפה;
אבל כמה שמחתי על הגשר
מאהבתך, הו הנהר השוצף שלי.
יום אחד, אמרת לי: – אני לא אוהב אותך...-;
והקיר שלי מזכוכית ופלדה
לשמע הקול שלך הוא נפל ארצה בתוך פיסת הריסות.
הרוק בפה שלי הפך לשלג,
ואני מתתי כמו יקינתון קצר
נשען על הוורד על הכתף שלך.
ספק
למה יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים אחר הצהריים?
איפה היית, אהובה, בשעות הבוקר המוקדמות,
כשחיפשתי את החיוורון הפחדני שלך
בשלג בלי שמש על הכרית?
יש לך קו שפתיים קר,
קר מאיזו נשיקה בתשלום גרוע;
נשיקה שאני לא יודע מי ייתן לך,
אבל אני בטוח שהם נתנו לך.
איזו קטיפה שחורה גורמת לך לאהוב
פרופיל עיניך של חיטה טובה?
איזה וריד כחול או מפה מגנה אותך
לשוט הדבש של עונשי?
ולמה גרמת לי את הכאב הזה?
אם אתה יודע, הו אהבה! שאני חבר שלך?
אני צריך אותך, את הנוכחות שלך
אני צריך אותך, את הנוכחות שלך,
מהטירוף המאושר שלך באהבה.
אני לא יכול לסבול את זה מכריע את הבית שלי
האפלולית חסרת השפתיים של היעדרותך.
אני צריך אותך, רחמיך,
על זעם האור של מבטך;
אותה התלקחות אדומה ואדירה
שאתה כופה עלי, אהבה, תשובה.
אני צריך את מושכות השפיות שלך
ולמרות שלפעמים הגאווה שלך מענה אותי
אני לא מתפטר מתפקידי כמאהב.
אני צריך את הדבש של הרוך שלך,
המתכת של הקול שלך, החום שלך.
אני צריך אותך, אני צריך אותך.
פְּגִישָׁה
נתקלתי בך באביב,
אחר צהריים שטוף שמש, דק ועדין,
והיית צמרמורת על הגב שלי,
ובמותני, סרט ונחש.
נתת לי את הרכות של השעווה שלך,
ונתתי לך את מלח מכרה המלח שלי.
ואנחנו מפליגים ביחד, בלי דגל,
דרך ים הוורדים והקוצים.
ואז, למות, להיות שני נהרות
בלי הרדידות, כהות וריקות,
לפיות מגושם של אנשים...
ומאחור, שני ירחים, שתי חרבות,
שתי מותניים, שני פיות מקושרים
ושתי קשתות אהבה של אותו גשר.
(מתוך ארבע ארבע סונטות אהבה)
I
אומר "אני אוהב אותך" בקול מצועף
ולנשק את השפתיים האחרות במתיקות,
זה לא להיות, זה למצוא את המקור
שנותן לנו את הפה באהבה.
נשיקה כזו לא אומרת כלום,
זה אפר של אהבה, לא לבה רותחת,
שבאהבה אתה תמיד חייב להיות נוכח,
בוקר, אחר הצהריים, לילה ושחר.
איזה מתוק זה יותר סייח מכבש,
יותר קוץ מפרח, שמש, לא כוכב,
כלב בלב, נר חי...
שלנו זה לא ככה, למה לשטות בעצמנו?
הקטע שלנו הוא לנווט בלי לפגוש אחד את השני,
נסחף, אהבה, נסחף.