רוברט לואיס סטיבנסון
רוברט לואיס סטיבנסון נולדתי ביום כמו היום מיום 1850 en אדינבורו. זה היה סופר, חיבור ומשורר, וחלק מהיצירות הפכו להיות קלאסיקות של ספרות לא רק ילד ונוער, אלא לכל הגילאים. מחבר כותרות הרפתקאות אוניברסליות כגון אי המטמון, החץ השחור, לורד באלנטרי o ד"ר ג'קיל ומר הייד, הוא באמת חי חיים הרפתקניים לא פחות. היום, לעומת זאת, אני רוצה לזכור אותו בשלו פן לירי לא ידוע ביותר עם 4 שירים נבחר מעבודתו.
רוברט לואיס סטיבנסון
בן למהנדס, למד גם מקצוע זה ו תקין מאוחר יותר באדינבורו. אבל זה תמיד הרגיש נמשך על ידי ספרות והחליט להתמסר לכך. הוא עשה את זה כל כך טוב שבעוד כמה שנים הוא הפך אחד הסופרים החשובים ביותר בתקופתו.
הפופולריות שלו התבססה בעיקר על העלילות המרגשות של רומני הפנטזיה וההרפתקאות שלו. אבל הוא גם טיפח שירה לילדים (גן פסוקים לילדים) ומבוגרים. אלה 4 שירים שנבחרו מתוך יצירתו הלירית.
4 שירים
הנדנדה
האם אתה באמת אוהב להיות מסוגל להתנדנד
ועולים, יורדים ...?
זה אחד הדברים המרגשים ביותר
שילד יכול לעשות!
נותן לעצמי תאוצה אני שולט בגן
ואני רואה שם מרחוק
נהרות והרים, בקר ולבסוף,
מה יש עבור אותן עיירות.
אני יורד אחר כך וכשאני יורד אני יכול לראות
הדשא על הקרקע,
אני עובר דרך האוויר, אני דוחף את עצמי שוב
ואני עולה, ואני יורד, ואני עף!
מתישהו אנחנו אוהבים אחד את השני
בין סבך הגרגרים לאיי הקנים, כמו דרך עולם שהיה רק שמים, אוי רקיע הפוך, גלתה סירת אהבתנו. בהיר כמו היום היו עיניך, הנחל זרם קורן והשמיים העצומים והנצחיים היו קורנים.
כאשר התהילה מתה בדמדומי הזהב, הירח הזוהר עלה, ומלא פרחים הביתה חזרנו. קורנות היו העיניים שלך באותו לילה, חיינו, אוי אהובי, אהבנו.
עכשיו הקרח עוטף את הנהר שלנו, עם לובן השלג מכסה את האי שלנו, ולצד האש החורפית ג'ואן ודרבי נמנמים וחולמים. עם זאת, בחלום, הנהר זורם וסירת האהבה עדיין גולשת.
האזינו לקול המשוט החותך את מימיו. ובצהרי חורף כאשר הפנטזיה חולמת בפצפוצי האח, באזני האוהבים הוותיקים שר נהר אהבתם באגמון.
אוי אהובי, בואו נאהב את העבר כי יום אחד היינו מאושרים, ויום אחד אנחנו אוהבים אחד את השני.
***
הגוף שלי הוא הצינוק שלי
הגוף שלי, שהוא הצינוק שלי,
זה גם הפארקים והארמונות שלי:
הם כל כך גדולים שאני תמיד שם,
כל היום, מצד אחד למשנהו, לאט;
וכשהלילה מתחיל לרדת
על המיטה שלי, ישנוני,
בזמן שכל הבניין מזמזם בעקבותיו,
כאילו ילד פראי,
עם רדת החשכה הוא יטעה אותה מדרכה,
(לאחר ששוטטנו, יום קיץ אחד
על מדרונות ההר, וטיפס)
הוא עדיין ישן על ההר שלו;
היא כל כך גבוהה, כל כך דקיקה, כל כך שלמה,
ששם, בשדות הנצחיים של האוויר,
הדמיון שלי מתנשא כמו עפיפון.
***
ללא חמלה אנו נכנסים אל הלילה
ללא חמלה אנו נכנסים אל הלילה
עוזב את המשתה הרועש, עוזב כשעוזב
רעד בזיכרון של גברים,
קליל, מתוק, שברירי כמו מוזיקה.
תכונות הפנים, גווני הקול,
מגע היד האהובה, הכל בזה אחר זה,
הם יאבדו וייעלמו על פני האדמה:
ואילו באולם הקהל מריע למתורגמן החדש.
אבל מישהו יכול לקחת קצת יותר זמן לעזוב
וחייך, בלב הישן שלך זוכר
לאלה שנשכחו מזמן.
ומחר גם הוא יפרוש לצד השני של הווילון.
וכך הזמן, שיהיה חדש לאחרים, שוכח אותנו וממשיך.
***