סנטיאגו דיאז: התסריטאי של יו סוי בי או סודו של פואנטה וויחו ומחבר הספר טליון.
אנו שמחים להיות היום עם הבלוג שלנו סנטיאגו דיאז קורטס (מדריד, 1971), כותב יותר מ -500 תסריטים לטלוויזיה. סנטיאגו היא ה מחבר הרומן שחור שמרגש את הקוראים: טאליון, פורסם על ידי פלאנטה.
טאליון זהו רומן ששובר את תוכניות הז'אנר. בכיכובם מרתה אגילרה, אישה קרה ובודדה, עם מערכת יחסים שזה עתה הסתיימה, שאין לה משפחה, אין קשר רגשי. מרתה היא עיתונאית ובעוד שהיא חוקרת רשת סחר בנשק בעיתונה, היא מקבלת חדשות שישנו את גורלה: גידול מאיים על בריאותה ועל בקושי יש לו חודשיים לחיות. הדבר המזעזע במצב הוא שמרתה אגילרה הוא מחליט להשתמש בחודשיים האלה כדי לעשות צדק, תוך יישום חוק טליון.
Actualidad Literatura: רומן, טאליוןושתי שאלות לקורא: מה היית עושה אם היו לך חודשיים לחיות? והאם זה חוקי להחיל את חוק הגמול על עבריינים חוזרים: פדופילים, טרוריסטים, סוחרי נשים, קבוצות קיצוניות אלימות ...?
לאיזו תגובה אתה מצפה מהקוראים שלך כאשר הם קוראים את הרומן שלך? אילו שינויים אתה רוצה לייצר בנו?
סנטיאגו דיאז קורטס: כפי שאמרת, אני רוצה שהקורא ישאל את שתי השאלות האלה. אני מניח שמכיוון שלרובנו יש קשרים רגשיים, היינו מבלים את החודשיים עם משפחותינו וחברינו. אבל מה אם היינו מצליחים לחסל את הרכיב הזה מהמשוואה ואנחנו באמת היינו לבד בעולם? האם באמת נלך לשכב על החוף או לנסות להטביע את חותמנו? אני לא יודע אם מה שמרתה אגילרה עושה הוא אידיאלי, אבל זו האופציה שלה. ובקשר לשאלה השנייה, כולנו עונים תחילה כי לא מוצדק להחיל את חוק התגמול, אך ככל שהקריאה מתקדמת ואנו פוגשים קורבנות ונבלים, הביטחון הראשוני מקרטע ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו מאחלים שמרתה תשמיד את רעים בלי חמלה. בסופו של דבר, חוץ מלהיות טוב לקרוא סיפור מרגש, אני רוצה לתת לקוראים הפסקה.
AL: האם עם נושא כזה עומק ושתי שאלות כל כך ישירות ומורכבות, קיבלת תשובות רבות? האם יש קוראים ששיתפו אתכם במה שהם היו עושים?
תקליטורים: קוראי טליון רבים מבטיחים שבאותה סיטואציה של הגיבור הם היו לוקחים כמה נבלות קדימה. בכנות, אני חושב שאנחנו אומרים את זה בגלל הכעס שמייצר אותנו לפעמים כשאנחנו רואים שחלק מהעבריינים האחראים לפשעים מזעזעים לא משלמים כמו שהיינו רוצים. אבל ברגע האמת, אנחנו מתורבתים וכולנו סומכים על צדק, אם כי לפעמים אנחנו לא מסכימים ויוצאים לרחובות למחות, דבר שנראה לי נחוץ מאוד. אם היינו משתמשים שוב בחוק התגמול, הציוויליזציה שלנו תחזור כמה מאות שנים.
אל: מאחורי הרצון של מרתה אגילרה לנקום יש תסכולים רבים ורגשות פצועים: מהתפכחותה של החברה לנוכח מעשי אלימות אכזריים שלא נענשים לבדידות בה היא חיה מונעת מחוסר יכולת כרונית לחוש אמפתיה. «האמת היא שאני לא זוכר שאי פעם הרגשתי אשמה בכלום.»מאשרת את הגיבור בשלב מסוים ברומן.
מה הכי שוקל בהחלטה של מרתה? מה צריך לקרות לאדם כדי שבידיעה שהוא הולך להיענש הוא יחליט ליישם את חוק טליון ולעשות צדק במקום שהוא חושב שאין כזה?
תקליטורים: מה שדוחף את מרתה לעשות את מה שהיא עושה, מלבד חוסר האמפתיה הראשוני שאתה מזכיר, אין שום עתיד ולא לסבול השלכות על מעשיה, לא לעצמה ולא לסובבים אותה. לאורך הסיפור היא פוגשת דמויות שזקוקות למישהו שיעשה צדק מטעמן ומשהו בתוכה מתחיל להשתנות. פתאום, ואולי בגלל אותו גידול, היא מתחילה להרגיש דברים לסובבים אותה, היא חווה תחושה שלא ידעה לפני כן ושנאה לאלה שהרסו את חייה מופיעה. אז, כמו שהיא עצמה אומרת, היא מחליטה לעזוב את העולם הזה לנקות קצת לכלוך ...
אל: לרומן יש צד A, מרתה אגילרה, נחושה לתת את שבועות חייה האחרונים כדי לעשות צדק חברתי ו- B, דניאלה גוטיירז, המפקחת המשטרתית האחראית על מעצרה למרות שהואשמה בעצמה בכעס וברצון לנקום , לאחר שבעלה ואחד מילדיה נהרגו בפיגוע. האם השאלה השלישית לקורא, מה הם היו עושים אילו היו בנעליה של דניאלה?
טליון: מה היית עושה אם היו לך חודשיים לחיות?
תקליטורים: עד לרגע בו אנו מכירים את סיפורו האישי של המפקח גוטיארז - ולמרות שסבלנו מקורבנות כמו ניקולטה, אריק או ז'סוס גאלה "פיצ'יצ'י" - הצלחנו לשמור על עצמנו רגשית, אך כשליווינו את דניאלה כאישה, סבלנו איתה את רוע הפושעים והתחלנו לשים את עצמנו במקומה. מה היינו עושים אם הטרגדיה תיתקל ישירות בנו? הפקח גוטיירז, בגלל המקצוע שלה, יודע שעליה להישאר במסגרת החוק, אך הצורך בנקמה הוא לעיתים חזק מדי וקשה לה להכיל את עצמה. זה מקרב אותה מהמתנקש שעליה לרדוף והיא מטילה ספק ...
AL: תרחישים מגוונים מאוד ברומן שלך. מדריד הלילה, שם כסף זורם בין סמים לזנות מותרות, ומדריד הסבל, של השכונות בהן סוחרים סמים וילדים חיים בנטישה. אפילו חלק בחבל הבאסקים, בגויפוזקואה. מה יש לצפון ספרד ברומן הפשע שאפילו לזמן מה אתה רוצה להתקרב אליו?
תקליטורים: בשבילי באופן אישי, או לשלוח את הדמויות שלי או להזיז את עצמי, אני אוהב את צפון ספרד ... אם כי האמת היא שזה כמו הדרום. הפלא של ארצנו הוא שיש לנו את כל מה שאנחנו רוצים בתוך אבן. בצפון אני נהנה מהאקלים, מהאוכל והנופים, ובדרום אני נהנה מהחוף ומהאור. מרכז העיר הוא המקום שבו אני גר ושם רוב טאליון מתרחש, אבל עברנו לחבל הבאסקים כדי לדון בנושא ה- ETA. זה חלק מההיסטוריה האחרונה שלנו ולמרות הצער אנחנו מדינה מתקדמת ואני מאמין שאנחנו לא צריכים לצנזר את עצמנו. שאר הסביבות שאני מציג, חלקן גסות כמו La Cañada Real, באמת קיימות. קריאה היא הדרך היחידה להיכנס למקומות האלה ולהרגיש בטוחים.
אל: האם אי פעם נראה את המפקחת דניאלה גוטיירז ברומנים שלך?
תקליטורים: למרות שזה עדיין לא בטוח, הייתי אומר שכן, האם יש חלק שני בטליון או במקרה חדש שלא קשור לסיפור הזה. אני חושב שהצלחתי ליצור דמות חזקה מאוד שקוראים רבים היו רוצים לראות שוב בזירת פשע.
AL: רגעים של שינוי אצל נשים: פמיניזם הפך לתופעה מסיבית, זה עניין של הרוב ולא רק עבור כמה קבוצות קטנות של נשים שעליהן סטיגמה. שתי גיבורות נשים לרומן הראשון שלך, הרוצח והמשטרה. מה המסר שלך לחברה לגבי תפקיד הנשים והתפקיד שאנו ממלאים בעת הזו?
תקליטורים: אני מאמין שאנחנו מתקרבים לרגע בו איננו נדהמים מהעובדה שנשיא מדינה, מנהל רב-לאומי או אפילו רוצח סדרתי הם נשים. כשנפסיק לדבר על זה, זה יהיה כאשר באמת השגנו שוויון שעדיין מתנגד בהיבטים מסוימים. למרבה המזל, המאצ'יזמו מוחסל לאט לאט עד שיגיע היום בו הוא נעלם לחלוטין, אך נכון גם שגברים מרגישים לעתים קרובות מאוימים. אני עצמי פקפקתי בראיון זה אם להתייחס לאלו שקונים את טליון כקוראים או כקוראים, וזה לא עוזר לנו לנרמל את המצב, מה שלכל זאת אני חושב שאנו צריכים לשאוף אליו.
AL: אחרי שכתבת את התסריט לסדרות מצליחות מאוד ורבים מהם נרחבים מאוד בפרקים כמו אל סיקרטו דה פואנטה וויחו, בליווי צוות תסריטאים, האם הרגשת את הבדידות של סופר הרומן?
תקליטורים: כן. כשאתה כותב תסריט, אתה בדרך כלל חלק מצוות ויש לך עמיתים איתם לדון בעלילות, מכיוון שכולנו מדברים באותה שפה ואנחנו הולכים באותו כיוון. במהלך כתיבתו של טליון, למרות שהיה לי את אחי חורחה (גם סופר ותסריטאי) ואת בן זוגי להגיב על ספקותיי, אתה צריך לקבל את ההחלטות לבד. מצד שני, כתיבת רומן ללא מגבלות הסובבות סדרת טלוויזיה או סרט (תקציב, שחקנים, תפאורות ...) קסמה לי. נהנתי מחופש שלא הכרתי עד היום.
AL: איך סנטיאגו דיאז הוא קורא? מהו אותו ספר שאתה זוכר בחיבה מיוחדת, שהוא מנחם אותך לראות אותו על המדף שלך ואתה קורא אותו מפעם לפעם? כל סופר שאתה נלהב ממנו, מהסוג שאתה קונה היחידים שמתפרסמים?
תקליטורים: אני אוהב לקרוא כל דבר, החל מרומנים היסטוריים (אני מצהיר את עצמי נלהב מסנטיאגו פוסטג'יו וטרילוגיותיו על קיסרי רומא) וכלה במותחנים של מאנל לורייו, שירתו של מרואן (שלא הכרתי עד לאחרונה, אך אני מודה שגיליתי בו ספיישל רגישות), האימה של סטיבן קינג וכמובן רומן הפשע. בתחום זה אני אוהב הרבה מחברים, החל מקלאסיקות כמו אגתה כריסטי, ארתור קונאן דויל, פטרישיה הייסמית ', ג'יימס אלרוי או טרומן קפוטה ועד דון ווינסלו, דניס להיין ... באשר לסופרים ספרדים, חובה להזכיר את מנואל ווזקז מונטלבאן. , לורנצו סילבה, דולורס רדונדו, אלישיה ג'ימנס ברטלט, חואן מדריד, אווה גרסיה סאנס דה אורטורי ...
הספר שקראתי מדי פעם הוא "מספרי הפילים" מאת אחי חורחה דיאז, אחד הרומנים הטובים ביותר שנתקלתי בהם בכל חיי, אני באמת מתכוון אליו.
והסופר האהוב עלי ... לפני זה היה פול אוסטר, אבל עכשיו אנחנו כועסים.
AL: ספר או נייר דיגיטלי?
תקליטורים: נייר, אבל אני מכיר בכך שלפעמים הדיגיטל הוא הרבה יותר נוח, כי תוך מספר דקות עומד לרשותכם כל מה שאתם רוצים.
AL: פיראטיות ספרותית: פלטפורמה של סופרים חדשים להפוך את עצמם לנזק ידוע או בלתי הפיך לייצור הספרותי?
תקליטורים: נזק בלתי הפיך לייצור הספרות ובעיקר לסופרים. אני מבין שאנשים רוצים לחסוך כמה יורו, אבל אנחנו חיים בחברה ואתה צריך להיות מתורבת ולחשוב על המאמץ שנדרש כדי לכתוב רומן כך שלימים, בלחיצת כפתור, הוא נפרץ והכל יעבוד נהרס. יש לרדוף אחר פיראטיות של סדרות, סרטים, מוסיקה או ספרים כמה שיותר קשה. זה מאוד הצחיק אותי לדבר יום אחד עם נהג מונית שהתלונן על נהגים פרטיים שאספו נוסעים, וקרא להם פיראטים כי הם לא שילמו מיסים, אבל מאוחר יותר הוא התוודה בלי בושה שהוא פירט סדרות טלוויזיה.
AL: תופעת המדיה החברתית יוצרת שני סוגים של כותבים, אלה שדוחים אותם ואלה שמעריצים אותם. מה ההיבט החשוב ביותר בך, של מתקשר המוני או של סופר בודד שמעדיף את עבודתו לדבר בשמו?
תקליטורים: אני שונא אותם וגם מבזבז איתם המון זמן. יש לי רק חשבון פייסבוק אחד שאני בקושי משתמש בו, אם כי אני מתחיל להבין את חשיבותו. הלוואי שיכולתי להתעלם מהם, אבל אני חושש שאכנע להם במוקדם או במאוחר ... (נ.ב. למעשה, כבר נכנעתי ופתחתי חשבון טוויטר: @sdiazcortes)
AL: מהם הרגעים המיוחדים בקריירה שלך שחיית ואלה שאתה רוצה לראות? אלה שיום אחד היית רוצה לספר לנכדים שלך.
תקליטורים: אחד המיוחדים ביותר היה כשקיבלתי את השיחה הראשונה מפורי פלאזה, עורכת הפלנטה שלי, שאמרה לי שקראו את טליון ושהיא מוקסמת. גם ביום בו קיבלתי את העותק הראשון בביתי, זה שראיתי את בן זוגי מתרגש כשקראתי את ההוקרות וכמובן, את המצגת לפני כמה ימים במרכז התרבות אל קורטה אינגלס, שם הייתי מוקף בכל החברים שלי.
מה לבוא אני עדיין לא יודע, אבל אני מקווה שקורים לי דברים טובים באותה מידה ...
AL: כדי לסגור, כמו תמיד, אני אשאל אותך את השאלה הכי אינטימית שסופר יכול לשאול: למה אתה כותב?
תקליטורים: קודם כל, כי אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר להתפרנס מאשר מלספר סיפורים. אני לא יודע אם סופר נולד או נולד, מה שאני יכול להבטיח לך הוא שאני לא יודע לעשות שום דבר אחר ושבלעדי זה אהיה אומלל מאוד. מול מקלדת זה איך אני באמת יודע לבטא את עצמי.
תודה סנטיאגו דיאז קורטס, מאחל לך הרבה הצלחות בכל ההיבטים שלך, שהרצף לא ייפסק, ואחרי שקישרת אותנו אליו טאליוןאנו מצפים לרומן הבא שלך.