Inés Plana: מחברת הגילוי של הוצאת הספרים Espasa בז'אנר נואר מפרסמת את הרומן השני שלה: Los Que No Aman Die Before.
אנו שמחים על כך שאינס פלאנה (ברבסטרו, 1959) בבלוג שלנו היום, כותבת הגילוי 2018, מצליחה להדהים במכירות עם הרומן הראשון שלה, למות זה לא הכי כואב, ורק פרסם את השני לפני שאלו שלא אוהבים מתים, שניהם מידי הוצאת הספרים אספאסה.
«זו הייתה מכת גרזן שנראתה כאילו נפלה מהשמיים בצורה בוגדנית, לחפור עמוק באדמה ולגרום לתהום בין אנשים לתקוותם. מצד אחד היו האנשים והמשכנתאות שהם כבר לא יכלו לשלם, המשרות שחדלו להתקיים, החברות פושט הרגל, העצב, התמיהה. בצד השני של התהום הבלתי ניתנת להתגברות: הבתים היפים, המכוניות החדשות, החופשות באזורים הטרופיים, אבטחת שכר העבודה, טיולי סוף השבוע וחלומות רבים אחרים מתגשמים. לא היה אמור להקים גשר שיחזור לאותם עולמות אבודים. נהפוך הוא, הכוונה הייתה לדנמר את כל אלה שנותרו ללא פגע.
Actualidad Literatura: עיתונאי קריירה וכותב קאלט בז'אנר הפשע עם הרומן הראשון שלך. איך היה התהליך? מה הוביל אותך יום אחד לומר "אני הולך לכתוב רומן, וזה הולך להיות רומן פשע"?
אינס פלאנה: התאמנתי בכתיבה במשך שנים ובבית אני עדיין שומר על דפי סיפורים, סיפורים ורומנים מוקדמים שבסופו של דבר זרקתי אותם כי לא היה להם את האיכות שחיפשתי, אבל למדתי המון בזמן שניסיתי. הגיעה תקופה בה הרגשתי מוכן להתמודד עם המורכבות העצומה של רומן. הייתה לי את העלילה בראש, שלימים תהיה "למות זה לא מה שהכי כואב, ועם פחד וכבוד התחלתי לכתוב את הפרק הראשון ולא הפסקתי. מדוע רומן פשע? תמיד נמשכתי לז'אנר, גם בקולנוע וגם בספרות, וכבר החלטתי שהסיפור יתחיל בדימוי של אדם תלוי, עם פשע מושלם לכאורה שאמור להוביל אותי לחקר הרוע ומה אכזרי ומסוכן שיכול להפוך לגורל.
AL: הנגע החברתי של סחר בבני אדם, של קטינים במקרה זה, להיות משועבדים ואנסים למטרות כלכליות משתקף בצורה מופתית ברומן השני שלך, לפני שאלו שלא אוהבים מתים. נושא נורא, שכולנו יודעים שקיים, אך בדרך כלל לא הופך לעמודים הראשונים בעיתונים. מה לגבי סחר בבני אדם, מאפיה, סרסרים המשתמשים בנשים ונערות כסחורה? היכן במציאות העבדות הזו של המאה ה -XNUMX שנראית, לפעמים, קיימת רק ברומני פשע?
ה-IP: ההערכה היא שעסקי הזנות מייצרים בספרד כחמישה מיליון יורו ליום. חוק העונשין אינו רואה בזה פשע לשכור גוף אנושי לקיים יחסי מין, הוא סרסרות, אך הנשים המשועבדות מאוימות ואינן מעזות לדווח שהן קורבן לניצול מיני. הם נאלצים לטעון שהם עוסקים במין מרצונם החופשי. לפיכך, קשה להדגים בפני החוק את סחר הנשים, את העבדות במאה העשרים ואחת. באיחוד האירופי אחד מכל ארבעה קורבנות הוא קטין. אתה משלם עבורם הרבה יותר מאשר על אישה בוגרת. זו המציאות האדירה שעולה שוב על כל מה שניתן לספר ברומן.
אל: אתה מספר על הרומן הראשון שלך, למות זה לא מה שהכי כואב, מה זה נובע מחוויית חיים מזעזעת: ראיתם אדם תלוי, תלוי על עץ, בזמן שהייתם ברכבת. עַל לפני שאלו שלא אוהבים מתים בנוסף לסחר בקטינים, נחוצים סיפורי גב רבים המשקפים את בדידות הזקנה, את חוסר ההכרה של אישה צעירה שמסוגלת להרוס משפחה ואת כל מי שאוהב אותה, אם רעה שבנותיה מפריעות לה, דחייה של סוהרים אזרחיים במקומות מוצאם או במשפחות משלהם באזורים מסוימים בספרד, הבגידה בין חברים ... מה מכה בך במזימות המשניות האלה לבחור בהן כחומה הרביעית של לפני שאלו שלא אוהבים מתים?
ה-IP: אני המום מכל מה שמייצר כאב, עוול, ולמרבה הצער המציאות נותנת לי אלמנטים רבים שיעוררו בי באזורים החשוכים ביותר וגישות המצב האנושי. אני סופר, אבל גם עיתונאי. אני חי קרוב מאוד למציאות, אני מתבונן בה ברוח ביקורתית, זה כואב לי ואני מתייאש כששום דבר לא נעשה כדי לשפר אותה או לכבד אותה. גם ברומן הראשון שלי וגם בשני רציתי לתאר את אותה מציאות מלוכלכת מהאגדה, שהיא הכלי שיש לי. רומן הפשע מאפשר שימוש בסיפורת להוקעה חברתית, ובאותה עת שהקוראים נהנים מסיפור, הם יכולים גם לגלות היבטים אפלים של החברה שלא הבחינו בהם ומגרים אותם להרהר בתקופות בהן אנו חיים.
AL: אתה מגדיר את הרומנים שלך בעיירות קטנות בקסטיליה והפעם גם בסביבה גליציאנית בקוסטה דה מורט. Uvés, Los Herreros, Cieña, ... הן עיירות שדרכן הקורא עובר לידך ומרגיש בסוף רק עוד שכן. האם יש מיקומים כאלה?
ה-IP: שניהם עובדי הקהילה במדריד וגם לוס הררוס בפאלנסיה או בסיינה בקוסטה דה מורה הם מסגרות דמיוניות. בהם ישנם מצבים שמסיבה זו או אחרת לא רציתי להבחין בבחירת מקומות אמיתיים. אני גם מרגיש חופשי יותר לאגדות לעשות את זה ככה. אבל לכל אותם יישובים פיקטיביים יש בסיס אמיתי, עיירות שהעניקו לי השראה ושימשו כנקודת התייחסות, אם כי זה לא אחד במיוחד, אבל יש לי אלמנטים מעורבים של כמה עד שהם הופכים לתרחיש אחד.
אל: הגיבורים במצוינות של הז'אנר השחור האמריקני הם הבלשים הפרטיים ושל הספרדים השוטרים. למרות שהמשמר האזרחי מככב בכמה מהסדרות השחורות הנודעות, הוא בדרך כלל לא זה שנבחר על ידי כותבי הז'אנר. בסדרה השחורה שלך אתה מציג בפנינו שני שומרים אזרחיים אנושיים מאוד, אמיתיים מאוד: סגן ג'וליאן טרסר ורב"ט קוירה, שאף אחד מהם לא עובר את ראש הממשלה. מדוע שומרים אזרחיים? המשמר האזרחי הוא גוף עם תקנות צבאיות, שונה מהמשטרה, והכושר הפירעון שבו אתה כותב עליהם מגלה שעות חקירה רבות, האם היה קשה לדעת את תפקודו הפנימי של הגוף ואת ההשפעה על חייו האישיים של כאלה איש מקצוע בבחירות?
Los Que No Aman Die Before, הרומן החדש של אינה פלאנה: הוא עוסק בקטינים, סחר בנשק וזנות.
ה-IP: כן, זה היה בגלל שלמשמר האזרחי תפקוד פנימי מורכב למדי, בדיוק בגלל אופיו הצבאי, בניגוד לכוחות משטרה אחרים. אבל אני נעזר בגרמן, סמל המשמר האזרחי, איש מקצוע יוצא דופן ואדם יוצא דופן שהסביר לי את הסגולות המיוחדות לחיל בסבלנות רבה מצידו, מכיוון שלא קל להבין אותם בפעם הראשונה. . מבחינתי זה אתגר ומהרגע הראשון שהתחלתי לדמיין את העלילה של "למות זה לא הכי כואב" הייתי מאוד ברור שהחוקרים יהיו שומרים אזרחיים. מרומן אחד למשנהו הצלחתי ללמוד הרבה יותר על חייהם, על הבעיות היומיומיות שלהם ועל דרך העבודה שלהם, וזה ראוי להערצה, מכיוון שיש להם רוח של מסירות יוצאת דופן ולא קל להתמודד רגשית עם עבודה ש , בהזדמנויות רבות, הוא באמת נמשך. למעשה, יש להם אחוז התאבדויות גבוה והדבר הגרוע ביותר הוא שלא מוקצים מספיק משאבים לטיפול יעיל ומעל לכל, פסיכולוגי מונע.
AL: אתה מגיע לעולם הרומן אחרי קריירה מקצועית חשובה כעיתונאי. הרומן הראשון שלך למות זה לא הכי כואב זה היה הגילוי החדש של ז'אנר נואר ו לפני שאלו שלא אוהבים מתים כבר מריח וטעים כמו רב מכר. האם יש רגעים בלתי נשכחים בתהליך זה? מהסוג שתאצר לנצח.
ה-IP: יש הרבה, עשויים מתחושות ורגשות שהפנמתי מאוד. אני זוכר את הפגישות עם הקוראים במועדוני הקריאה כאחד הרגעים היקרים בחיי, כמו גם את המצגת במדריד "גוסס זה לא מה שהכי כואב" ואת אלה שעשיתי בארצי, אראגון. בעיירה שלי, ברבסטרו, קיבלתי קבלת פנים שלעולם לא אשכח, כמו בסרגוסה ובהסקה. זה היה הרומן הראשון שלי וחייתי את הכל בעוצמה רבה, היה קשה לי להאמין שהכל כל כך יפה קורה לי. אני גם לא שוכח כמה נהנתי מפסטיבלי הפשע, הירידים והמצגות בערים רבות בספרד ואני נשאר גם עם האנשים שפגשתי דרך הרומן שלי ואיתם התחברתי בצורה כל כך מיוחדת.
AL: איך אתה מעורר יצירתיות? האם יש לך הרגלים או תחביבים בעת כתיבה? האם אתה משתף את הסיפור לפני שאתה נותן לו לראות את האור או שאתה שומר אותו לעצמך עד שאתה מחשיב את העבודה?
ה-IP: ההשראה מאוד הפכפכה ומגיעה מתי שהיא רוצה, לא כשצריך אותה, אז אני בדרך כלל לא מחכה לזה. אני מעדיף להתחיל לכתוב ולתת לזה להיות העבודה שלי, ההתעקשות לעשות את זה, זה שפותח את דעתי ומראה לי דרכים. ובכל זאת, אם הייתי צריך להזכיר מקור מעורר השראה, זה בהחלט היה מוזיקה בשבילי. אני לא מקשיב לזה בזמן שאני כותב, אני לא מסוגל בגלל שאני מחוץ למרכז, אבל בין כתיבת הפגישות אני מקשיב לשירים שלרוב אין להם שום קשר לעניין שאני מתמודד איתו, אלא שמייצרים תמונות שלי שים לב, הציע מצבים ועמדות של הדמויות שעוזרות לי מאוד ושנחשבים לי בעלי ערך אין לי תחביבים כשאני מתחיל לכתוב. אני פשוט צריך שתיקה וששום דבר או שום דבר לא יפריע לי, מה שלא תמיד מושג, אבל אני מנסה לעשות את זה ככה כי זו עבודה שדורשת הרבה ריכוז ומצב נפשי מיוחד שמציב אותי לחלוטין עוֹלָם. יש רק את הסיפור שאני רוצה לספר ותו לא. זהו תהליך מסובך המייצר חוסר ביטחון, שמאלץ אותך לקבל החלטות שאם אינן הנכונות, הן יכולות לפצח את יסודות הרומן. אנחנו חייבים להיות זהירים. כשיש לי כמה פרקים, אני נותן אותם לבן הזוג שלי, שגם כותב, לקרוא את רשמיהם ולהגיב עליהם.
AL: נשמח שתפתח בפניך את נפשך כקורא: מהם אותם ספרים שעוברים השנים, ומדי פעם אתה קורא שוב? כל סופר שאתה מתלהב ממנו, מהסוג שאתה פשוט קונה שמתפרסם?
ה-IP: בדרך כלל אני קורא מחדש הרבה. יש לי מחברים שאני הולך אליהם על בסיס חוזר כי אני תמיד לומד מהם דברים חדשים. זה המקרה של טולסטוי, ג'יין אוסטין או פלובר, למשל. יש סופר עכשווי שאני מאוד אוהב, אנריקה וילה-מטאס. אני נמשך לעולמות שהוא מבטא ועד כמה הוא מספר אותם, אבל אני לא עוקב בדאגה אחרי אף סופר ספציפי. אני קונה ספרים שיש לי אזכורים טובים אליהם והאמת שאני אוהב לאלתר כשאני מבקר בחנות ספרים.
AL: מה לגבי פיראטיות ספרותית שלמחרת שיצא רומן ניתן להוריד אותה מכל דף פיראטים? כמה נזק זה גורם לסופרים?
ה-IP: זה כמובן גורם נזק רב. כואב שאכן, כמעט דקה לאחר פרסום הרומן כבר מוצע בחינם באינטרנט. בזמנים אלה שאנו חיים מקשר הדדי מוחלט יש את הקצוות שנותרו ללא ליטוש. אין לי את הפיתרון להפסיק את הפיראטיות מכיוון שאני אזרח פשוט, אך על המנהיגים שלנו לעשות זאת ואני לא יודע אם הם עושים את המאמצים הנדרשים בנושא זה שפוגעים כל כך ביצירה ובתרבות.
AL: נייר או דיגיטלי?
ה-IP: אני אוהב לקרוא על נייר, למרות שלפעמים אני עושה את זה בטאבלט, אבל אני אוהב את הטקס ההוא של הפיכת הדפים, את הריח המיוחד מאוד של הספר שזה עתה נקנה ... בכל מקרה, הדבר החשוב הוא לקרוא, מה שלא יהיה הבינוני. זהו אחד ההרגלים הבריאים ביותר לנפש והמעשיר ביותר שקיים.
AL: בשנים האחרונות תדמיתו של סופר השתנתה רבות. הדימוי הקלאסי של הגאונות השוטה, המופנם והנזיר פינה את מקומו לכותבי תקשורת נוספים, שמיידעים את עצמם לעולם דרך הרשתות החברתיות ויש להם אלפי ואפילו מאות אלפי עוקבים בטוויטר. חלקם נשארים, אחרים, כמו לורנצו סילבה, עוזבים. איך המקרה שלך? מה הקשר עם הרשתות החברתיות?
ה-IP: מאז שפרסמתי את הרומן הראשון שלי, הניסיון שלי ברשתות היה פשוט, נפלא. הם אפשרו לי ליצור קשר עם הקוראים שלי, בפומבי או באמצעות הודעות פרטיות. במהלך כתיבת הרומן השני, הרגשתי את החיבה והכבוד של כל כך הרבה אנשים שקראו "למות זה לא מה שהכי כואב" ושמתינו לסיפור הבא שלי, שאודה לנצח. אני אדם מאוד חברתי, אני אוהב אנשים וברשתות אני מרגיש בקרבי ואני מקווה שזה תמיד יימשך.
AL: כדי לסגור, כמו תמיד, אני אשאל אותך את השאלה האינטימית ביותר שכותב יכול לשאול: מדוע אתה כותב?
ה-IP: זה הכרח, אני לא זוכר יום אחד מחיי בו לא כתבתי משהו או לא דמיינתי מה אני הולך לכתוב. בהיותי קטן מאוד ואפילו בלי שלמדו לכתוב, הורי אמרו לי שאני כבר מאלתר שירים ואומר אותם בקול. אני מאמין שנולדתי עם הדאגה הזו קשורה אלי ואני מניח שהפכתי להיות עיתונאי כדי שזה לעולם לא יפקיר אותי. כתיבה היא בן זוגי לחיים ולא יכולתי לדמיין את קיומי בלעדיה.
תודה אינס פלאנה, אני מאחל לך שתמשיך בהצלחה המוחצת הזו ושיהיה ג'וליאן טרסר ורב"ט גיירמו קוירה חיים ארוכים לשמחת קוראיך.