היסטוריה משותפת (פלאזה וג'אנס, 2023) הוא ספר מאת ג'וליה נבארו משתרע על מספר ז'אנרים. מהחיבור, ההיסטוריה והכרוניקה ועד הביוגרפיה. כי זה סיפור אינטימי שבו הסופרת הספרדית מהרהרת בתפקידן של הנשים בהיסטוריה ובהשפעה שהיתה לגברים עליה.
מנקודת מבט נשית היא מבקשת בראש סדר העדיפויות למצוא את הבסיס המשותף המאפשר את ההתקרבות בין גברים לנשים. מכיוון שאי אפשר להתעלם מהאישה עוד, אי אפשר לזלזל בגבר. ספר זה הוא אפוא סיפור מפגש בהיסטוריה בו משתתפים שניהם.
סיפור משותף: סיפור של מפגש
בחיפוש אחר קונקורד
היסטוריה משותפת זהו סיפור די אישי של המחברת, אחד מספריה האינטימיים ביותר שג'וליה נבארו בטח חשבה עליו הרבה. הוא משלב הרהורים, סיפורים בדיוניים וסיפורים אמיתיים אחרים של נשים בהיסטוריה. הוא יוצא למסע שבו ההרמוניה שוררת מעל הכל, אבל גם זיכרון וצדק.
זוהי עבודת הכללה בתקופה שבה חלק מהקבוצות נחושים להפריד בין המחצית השנייה של האוכלוסייה. אבל האמת היא שהם לא יכולים להשיג שוויון מוחלט בלעדיהם. לחזור לעשות את אותו הדבר שנעשה לנשים כל כך הרבה שנים זה לעשות צעדים אחורה הם גם לא מאפשרים לראות את התמונה המלאה וגם לא מאפשרים הכרה ואוטונומיה אמיתית של נשים. אבל זה כבר סיפור אחר.
ג'וליה נבארו מספרת את חוויותיהן של נשים עם מעגלים חברתיים שבהם היו גם גברים, וחלקם בולטים (ולהיפך). חפש את נקודת המפגש בין ההיסטוריה המשותפת של שני מינים המופרדים כל הזמן להכנעת הנשי על ידי הגברי לאורך ההיסטוריה. משהו מגוחך ופרדוקסלי, שכן נשים ודמויות נשיות יש בשפע ותמיד היו שם, למרות שרוב הזמן נשכחו, הזניחו או הצביעו עליהם בצורה לא טובה.
איתם, בלעדיהם, עבורם, מולם
כמו כן, הדמויות הגבריות הגדולות בהיסטוריה זכו לתמיכה, לחברה או למקבילה נשית. הוא מדבר על קליאופטרה וגם על סזאר או מרקו אנטוניו, על פרידה קאלו ודייגו ריברה, על הלן מטרויה ועל פריז, או על סופרים טרנסצנדנטיים כמו סימון דה בובואר או וירג'יניה וולף עם ז'אן פול סארטר ולאונרד וולף, בהתאמה. כמובן שגם אנו מוצאים סופרים רבים אחרים, כמו גם מדענים, מלכות, דמויות שהניעו שינויים פוליטיים וחברתיים...
חייהן של נשים בהיסטוריה אנונימית או תוך-היסטוריה, כמו גם היסטוריה באותיות גדולות, זרמו במקביל לאלו של גברים. מה שקורה זה נשים היו תנופה עבורן, וממקום הפוך, הן הגבילו את רצונן והזדמנויותיהן של נשים ברוב המקרים. נבארו, לעומת זאת, אינו מציג זאת כקרב, אלא כראיה לכך שבעשורים האחרונים החברה משתנה מהר מתמיד. אמנם הדרך עוד ארוכה, במיוחד במקומות שאין בהם מדינת רווחה.
ג'וליה נבארו טוענת לתפקיד של נשים בעבר, אך מניחה נקודת מבט משותפת המביטה לעבר ההווה והעתיד. כפי שאומר כותרת המשנה, מדובר בחזון מכל הזוויות "איתם, בלעדיהם, עבורם, מולם", ובסגנון משעשע ומרגש ביותר, תוך ניצול ההזדמנות להתקרב, בנוסף לשדה הפוליטי, לעולם הספרות, הפילוסופיה, המדע או האמנות.
מסקנות
החברה הגברית שהנשים בסיפור השפיעו עליהן בצורה הגיונית. הספר הזה הוא מחווה וצעד חשוב לדעת באיזו מידה גברים השפיעו עליהם בתפקודם כאנשי מקצוע ובהתפתחות האנושית שלהם. מדובר בטקסט מעניין שנמדד מנקודת מבטה של המחברת, העושה שימוש בספריה, במחקריה ובמדיטציות שהיא חולקת עם הקוראים ברצונה להראות סיפור שלכולם היה מקום בו, אם כי לרוב הם לא תמיד היו מיוצגים באופן שווה. היסטוריה משותפת זה סיור חי עם נשים פשוט מדהימות שעשו את דרכן עם יותר טיולים מאשר טפיחות.
על הסופר
ג'וליה נבארו (מדריד, 1953) היא עיתונאית וסופרת ידועה ברומנים ההיסטוריים המובהקים שלה. למרות שבילה מחצית חייו בניתוח אקטואליה בספרד ועבד עבור פורמטים ומדיה שונים כגון עיתונות אירופית, קדנה SER o COPE. בין יצירתו יש גם ספרים עיתונאיים ופוליטיים שסקרו לעומק את המעבר הספרדי.
בכל הנוגע לרומנים שלו, הם פורסמו בעשרות מדינות ו תגיד לי מי אני (2010) עובד לסדרת טלוויזיה. יצירות בדיוניות אחרות הן אחוות התכריכים הקדושים (2004), אש, אני כבר מת (2013), אתה לא תהרוג (2018) או משום מקום (2021). כמו כן, בין הפרסים שקיבל הם פרס עיריית קרטחנה, פרס עיריית קורדובה או פרס קוויר.