סילווינה אוקמפו ואחד מסיפוריה

מסתובב באתר טארינגה, שבו האופי האקלקטי של הודעותיו יכול לתת מאמר אחד על פסיכולוגיה לכלבים, יחד עם אחר על הפילוסופיה של היידג'ריאן, נתקלתי בפוסט שבאמת גרם לי אושר, וגם הפתיע אותי בבורותי.

ראויה לסילבינה אוקמפו פוסט, בו פורסם סיפור שלא קראתי, ושמחתי למצוא אותו. ברצוני לשתף אתכם יחד עם ביקורת שכתב בורחס עצמו על הסופר.

«כמו אלוהי הפסוק הראשון בתנ"ך, כל סופר יוצר עולם. יצירה זו, בניגוד לאלוהי, איננה exnibus; זה נובע מהזיכרון, מהשכחה שהיא חלק מהזיכרון, מהספרות הקודמת, מההרגלים של שפה ובעצם מדמיון ותשוקה. [...] סילבינה אוקאמפו מציעה לנו מציאות שבה הדו קימי והביתי מתקיימים יחד, האכזריות המוקפדת של ילדים והרוך הרע, הערסל הפרגוואי של החמישי והמיתולוגיה. [...] הוא דואג לצבעים, גוונים, צורות, קמור, קעור, מתכות, מחוספס, מלוטש, אטום, שקוף, אבנים, צמחים, בעלי חיים, הטעם המוזר של כל שעה ושל כל עונה, המוזיקה, המסתורית לא פחות שירה ומשקל הנשמות, עליו מדבר הוגו. מבין המילים שיכולות להגדיר את זה, הכי מדויק, אני חושב, הוא נהדר. "

חורחה לואיס בורחס

אותו לעוד אחר סילבינה אוקמפו

ציפיתי לראות אותו אבל לא מיד, כי ההפרעה שלי הייתה גדולה מדי. הוא תמיד דחה את הפגישה שלנו, משום מה הוא הבין או לא. תירוץ פשוט לא לראות את זה או לראות את זה עוד יום. וכך עברו השנים, בלי זמן להרגיש את עצמם, למעט בעור הפנים, בצורת הברכיים, הצוואר, הסנטר, הרגליים, בהטיה של הקול, בצורה של הליכה, הקשבה, הנחת יד על הלחי, חוזר על ביטוי, בהדגשה, בחוסר סבלנות, במה שאיש לא מבחין בו, בעקב שעולה בנפח, בזוויות השפתיים, בקשתית העיניים, באישונים, בפנים זרועות, באוזן מוסתרת מאחורי השיער, בשיער, בציפורניים, במרפק, אוי, במרפק!, בדרך לומר איך אתה? או באמת או שזה יכול להיות או באיזו שעה? או שאני לא מכיר אותו. לא, לא ברהמס, בטהובן, ובכן, כמה ספרים. שתיקה, שהייתה חשובה יותר מנוכחות, שזרה את תככיהם.

שום פגישה, שלא הייתה אבסורדית לחלוטין, לא התקיימה: ערמת חבילות כיסתה אותי והוא, אוכל לחם ומחזיק בקבוק יין וקוקה קולה, העמיד פנים שלחץ את ידי. תמיד מישהו מעד והפרידה הייתה לפני מה? הטלפון התקשר, תמיד לא בסדר, אבל נשימתו של מישהו התאימה בדיוק לנשימתו, ואז, בחשכת החדר, עיניו הופיעו, בצבע הופיע גוון הקול ההוא ללא תחתית, קול שהעביר אותו עם המדבר או עם כמה ענפי נהר שעובר בין האבנים מבלי להגיע לפיו, נהר שמקורו, בהרים הגבוהים ביותר, משך פומות או צלמים שהגיעו מרחוק לראות את הנפלאות הללו. אהבתי לראות אנשים כמוהו. כמה שנראו כמעט זהים, אם הם פוזלו; או דרך לסגור את העפעפיים לחלוטין, כאילו משהו כואב.

אהבתי גם לדבר עם אנשים שנהגו לדבר איתו או שהכירו אותו הרבה או שילכו לראות אותו באותם הימים. אבל הזמן אוזל, כמו רכבת שצריכה להגיע ליעדה, כשהשומר דופק על דלת הנוסע שישן או מכריז על התחנה הבאה, בסוף הנסיעה. היינו צריכים להיפגש. היינו כל כך רגילים לא להתראות שלא ראינו זה את זה. למרות שאני לא בטוח שלא ראיתי את זה, אפילו דרך החלון. באותו אור אחר הצהריים הקודר, הרגשתי שמשהו חסר.

עברתי מול מראה וחיפשתי את עצמי. לא ראיתי בתוך המראה אלא את הארון בחדר ואת הפסל של דיאנה הציידת שמעולם לא ראיתי במקום ההוא. זו הייתה מראה שהתחזה למראה, כפי שהעמדתי בלי תועלת שאני עצמי.

ואז היא פחדה שהדלת תיפתח ושהוא יופיע בכל רגע וכי הדחיות שהחזיקו את אהבתם בחיים יסתיימו. הוא שכב על הרצפה על ורד השטיח והמתין, המתין שהפעמון בדלת הכניסה יפסיק לצלצל, המתין, המתין וחיכה. הוא המתין לאורו האחרון של היום שייעלם, ואז הוא פתח את הדלת ומי שלא ציפה נכנס. הם החזיקו ידיים. הם נפלו על הוורד על השטיח, התגלגלו כמו גלגל, מאוחדים על ידי רצון אחר, על ידי זרועות אחרות, על ידי עיניים אחרות, על ידי אנחות אחרות. באותו רגע החל השטיח לעוף בשקט מעל העיר, מרחוב לרחוב, משכונה לשכונה, מכיכר לכיכר, עד שהגיע לקצה האופק, שם התחיל הנהר, על חוף צחיח, שם גדלו קטטיילס וחסידות עפה. שחר לאט, כל כך לאט שהם לא הבחינו ביום או בחוסר הלילה, או בחוסר האהבה, או בהיעדר כל מה שהם חיו לו, מחכים לרגע ההוא. הם אבדו בדמיונם של שכחה - הוא לזולת, לה אחר - והם התפייסו.