סופר שמעולם לא הפסיק או לא יפסיק לאהוב אותי ליאופולדו מרכל. רבים חייבים לדעת את זה, שכן רבים חייבים להתעלם ממה שעוסק.
סופר ארגנטינאי, נולד ב -11 ביוני 1900, ומת ב -26 ביוני 1970, הוא היה אחד הסופרים הגדולים שהאומה השאירה לנו.
אחת העבודות החשובות ביותר שלו הייתה "אדם בואנוסייר", הרומן הראשון שלו שמתחיל את הטרילוגיה בהמשך ישלים עם"משתה של סוורו ארקנגלו", ו-"מגפון או מלחמה". מלבד כתיבת רומנים, הוא התמסר רבות לתיאטרון (עם עבודות כמו "דון חואן"ו"אנטיגונה וולז”), כמו גם שהתפתח כמשורר ומספר סיפורים גדול.
אני לא רואה לנכון להתעמק כאן בביוגרפיה של המחבר, אם כי בפרטים קטנים שלדעתי נעים להכיר אותו הרבה יותר טוב, גם ביחס להקשר היסטורי, ולהקשר של פריחה ספרותית שבה חבריו היו רבים מ"הגדול ביותר".
הכותב היה חשוב מאוד חסיד הפרוניזם, במהלך התפתחותה, ואחריה, בארגנטינה. בשל הקונפליקטים הפוליטיים שהעלתה אידיאולוגיה זו לאורך ההיסטוריה, עבודותיה של מרכל נדחקו במידה רבה לשכחה כפויה. "אדם בואנוסייר"זה לא זכה להכרה רחבה בזמן פרסומו, בשנת 1948, אם כי כן, ולמרבה המזל, על ידי סופרים מאוחרים יותר בארץ.
ליאופולדו נולד בעיר בואנוס איירס, אף על פי שנסע עם דודיו בתוך היבשה, שם כשהוא הגיע כינו אותו "בואנוסייר" בגלל מוצאו. זה מה שהוליד את שמו של גיבור ספרו אדם, שבאופן כלשהו ניתן לומר שהוא עצמו, כמו כן ניתן למצוא את צירופי המקרים המוזהבים הנפלאים במעגל החברים של הגיבור, עם חברים של Marechal במציאות: Xul Solar, Borges ו- Jacobo Fijman בין היתר.
מידת הלאומיות הגבוהה שמפגינה העבודה הופכת אותה לאחד מעמודי התווך של הספרות הארגנטינאית, יחד עם "מרטין פיירו","דון סגונדו סומברה", ו-"פאקונדו".
להתייחס לשלך "אדם בואנוסייר", כתב לאופולדו:"כשכתבתי את אדאן בואנוסייר לא הבנתי איך לצאת משירה. כבר בשלב מוקדם מאוד, ועל סמך הפואטיקה של אריסטו, נראה לי שכל הז'אנרים הספרותיים הם וצריכים להיות ז'אנרים של שירה, אפיים, דרמטיים וליריים כאחד. מבחינתי, הסיווג האריסטוטלי עדיין היה תקף, ואם מהלך המאות הסתיים מינים ספרותיים מסוימים, הוא לא עשה זאת מבלי ליצור להם 'תחליפים'. זה היה כאשר נראה לי שהרומן, ז'אנר מודרני יחסית, אינו יכול להיות שום דבר אחר מלבד 'התחליף הלגיטימי' לאפוס העתיק. מתוך כוונה זו, כתבתי את אדאן בואנוסייר והתאמתי אותו לסטנדרטים שאריסטו העניק לז'אנר האפי.»
הספר משקף את תקופת ההגירה הגדולה שחוותה המדינה בתחילת המאה, אליה הגיעו משפחות שלמות מספרד, איטליה, צרפת ומדינות אירופאיות אחרות, בחיפוש אחר עבודה, ובמקביל לברוח מהרדיפות הפוליטיות שב את אומותיהם הם סבלו. ההבטחה לעושר שאיתם נגררו לארץ הייתה עדיין הבטחה, וכיסיהם נראו ריקים כמו שנים לפני כן, ולכן הם אוכלסו יתר על המידה באזורים מסוימים בעיר בואנוס איירס. סוג זה של דמויות הוא מה שמרכל לוקח כדי לפתח את ההקשר בו אדאן חי.
מה שמעניין בספרות של מחבר זה, ובמיוחד ברומן שעליו אני מדבר, הוא עבודת הדייטים האינטנסיבית, כמו גם התרגיל הפילוסופי והמטאפיזי איתו מתפתחות הדמויות במערכות היחסים שלהן. ליתר דיוק, לגבי זה, זה לא יכול להיות חברו של אדם, הפילוסוף סמואל טסלר, דמות אפוקריפית שתוצאותיה כשחקן של אינספור עובדות משמימות הן תמיד סיבה לצחוק מדהים. ויחד עם זאת, כמו בכל ישות המלווה עצמה להיות, שווה את יתירותו, גורם בסיסי, הטמון בכולנו, לא ניתן להתעלם, שהוא אהבה. ומכיוון שאדם הוא גם חלק מאיתנו, הוא אהב. כשהוא מתייחס לאהוביו הקבועים שהוא נושא עמו במחברת הכריכה הכחולה שלו, שלקראת סוף הרומן הוא נותן לה אותה, נתקל בשאלות העולות אפילו על הצורך עצמו.
ומכיוון שהספר כולו הוא סיור בו, אם כי גם אצל רבים אחרים, מרכל לא יכול היה שלא להרשות לעצמו לחלוק כבוד לדנטה אליגיירי, ויצר גיהינום משלו, או ליתר דיוק, "לעזאזל שולצה", ידידו של אסטרולוג האדם. . לכן, אנו נגררים פרק אחר פרק, דרך כל אחד מהגיהנומים המרכיבים את הגדול ביותר, וכל אחד מהם הוא פרודיה מצוינת על בואנוס איירס שנידון ללהבות הטעימות ביותר של העולם התחתון.
זה עדיין סיור במשהו ידוע כבר, או אולי סיבה לתדהמה עבור חלק (אני מקווה). אולי תירוץ לקרוא אותו שוב, או להתחיל לקרוא אותו, מכיוון שהוא לא רק חלק מההיסטוריה הספרותית של ארגנטינה, אלא גם חלק מהמילים הטובות ביותר בהיסטוריה.
ביבליוגרפיה של לאופולדו מרכל:
שִׁירָה-
"אגילוצ'וס", 1922
"אודס לגבר ולאישה", 1929
"מבוך האהבה", 1936
"חמש שירים דרומיים", 1937
"הקנטאור", 1940
"שירים לסופיה", 1940
"שיר סן מרטין", 1950
"הפטמרון", 1966
"שיר הרובוט", 1966
תיאטרון-
"אנטיגונה וולז", 1950
"דון חואן", 1956
רוֹמָן-
"אדאן בואנוסייר", 1948
"משתה של סוורו ארקנגלו", 1965
"מגפון או מלחמה", 1970
קישורים מומלצים: http://www.elortiba.org/marechal.html; marechal.org.ar
מרכל ובורחס היו חברים?