השקר הכי מתוק שלך: סיפור קשה בין תענוגות גסטרונומיים.
מרי גודין נתן לנו 2013 השקר הכי מתוק שלך. בזה, עד כה רק רומן, רוקנה את לבה ואת ניסיונה כמתנדבת במרכז למחלות נפש.
יש תקופות שיש לאנשים סיפור לספר לעולם ורק אחד. במקרה של גודין, שעסק בדרמה חברתית ברומן גסטרונומי, הוא בנה סיפור אחר, שבו המציאות מתערבבת עם סיפורת, פיתולים, הפרדות ומסתבכת מחדש בקלות מרתקת.
מיהי מריה גודין?
מריה נולדה באנגליה, שם היא ממשיכה להתגורר, בהרטפורדשייר. בעלת תואר בספרות אנגלית עבדה כמטפלת אדמיניסטרטיבית, מורה ועיסוי טיפולי. פּוּמְבֵּי השקר הכי מתוק שלך באנגליה עם התואר אגוז מוסקט, המבוסס על סיפור באותו שם, ואחריו באוסטרליה הכותרת בתו של מספר הסיפורים ומאוחר יותר בארצות הברית עם התואר ממטבח חצי האמת. לאחר ששווק בארצות דוברות אנגלית, הוא תורגם לאיטלקית, גרמנית, שוודית וספרדית.
מי מאיתנו יכול היה להבטיח את אמיתות הזכרונות שלו?
איך נדע אם הדברים שאנו חיים אמיתיים או תוצר הדמיון שלנו?
השקר הכי מתוק שלך זהו ספר של אלה שקראת אחר הצהריים, בו הדפים מסתובבים מבלי להבין זאת בזמן שנפתחים הדלתות המכילות את הרגשות והרעב הולך וגדל להמשיך להיכנס לסיפור. זה לא הרעב היחיד שהוא מייצר כי תענוגות גסטרונומיים הופכים לגיבור אחר.
לרומן אין תווים עמוק, אנו מכירים אותם רק במידה שהם תומכים בסיפור שמריה רוצה לספר. הם לא דמויות עגולות ובכל זאת הם הופכים להיות בלתי נשכח גם אם הזמן עובר וספרים אחרים תופסים את המקום הנגיש ביותר לזכרנו.
הגיבורה, מג, נלהבת מהמדע שגדל בתוך ריח התבשיל והזיגוגים שיורדים מכיריים של אם שעטפה את ילדותה בפנטזיה ובאגדות. העולם הפנטסטי והנפלא בו אמה גידלה אותה כאילו היא אליס בארץ הפלאות, רק הביא לה סלידה מאז שחבריה לבית הספר החלו ללעוג לה.
«בזכרוני הראשון אני מאוד קטן ואני יושב על רצפת המטבח עם אמי שעומדת לחתוך כמה שעועית מטפסת. פתאום הם בורחים מידיהם והם מתחילים לטפס במעלה הרהיטים »« - »« השעועית מדגדגת אותי ואני לא מצליחה להפסיק לצחוק »
מציאות רעולי פנים באהבה ובפנטזיה
בעוד מבוגרים רבים מתגעגעים לעולם הפנטזיה של הילדות, מג מתקשה להבחין אילו חוויות ילדותה האמיתיות הם הסיפורים שאמה דמיינה עבורה. הוא לא יודע איך הייתה ילדותו, ולכן הוא לא אוהב לדבר על זה. היא מפחדת לעמוד בניגוד לחשיבה הרציונאלית של האנשים סביבה. כאישה בוגרת, היא לא רוצה לשמוע שום דבר שאי אפשר להסביר אותו בתבונה, היא זקוקה לביטחון שההיגיון מעניק. הספקות שלהם והלהיטות שלהם להיאחז במה שניתן להפגין, גורמים לנו לתהות כמה מהדברים שאנחנו זוכרים אמיתיים, כמה הם תוצר של מה שאמרו לנו וכי הזיכרון שלנו הוגדר כשלו וכמה תערובת בין השניים.
התסכול של מג מאמה יפנה את מקומו לגילוי המציאות הנסתרת בחוכמה על ידי מסך האשליה שאמה עטפה אותה בילדותה. הוא סיפור מתוק ככל שיימשך, יומן מפורק, קצבי ומתמיד, המדבר על אהבה מעל לכל הדברים ו המלמד אותנו כי זיכרון ואמת בדרך כלל אינם חופפים זה לזה, אבל זה גם גורם לנו להבין את זה זה לא הופך את הזיכרון לאמיתי פחות או את האמת לאמיתי יותר. לטוב ולרע, אנו חיים ומרגישים את מה שמוחנו מאמין: בין אם זה קרה ובין אם לא זה לא רלוונטי.
זה סיפור לקרוא לבד, מוכן לצחוק, לבכות, להתרגש. מתוך אמונה כי טובתו של אדם יכולה להאיר על רוע העולם למרות שהיא אינה יכולה לסיים זאת.
מה העתיד יביא לנו מגודין?
הייתי רוצה לקרוא שוב את מריה גודין, אולי אני זקוק ליותר זמן או אולי זה היה הסיפור היחיד שלה, המתנה שלה לכל הילדים שגדלים בסביבה שבה הם לעולם לא צריכים לחיות, המחווה שלה לכל האמהות המגנות על ילדיהן במצבים הקיצוניים ביותר. אם כן, תודה על הרומן שלך, מריה. כך או כך, היא הצליחה ליצור פרק מעברנו, אם כי לפעמים אנו עשויים לחשוב שרק דמיינו זאת.