צילום: (ג) מריולה דיאז-קאנו. חוף פורטומיאור. בואו. החוף הדרומי של שפך פונטבה.
היום זה ה יום הספרות בגליציה, אך הנסיבות הנוכחיות דחו את חגיגתו כמו כל כך הרבה אחרות השנה. ה האקדמיה האמיתית גלגה דחתה את מושב המליאה יוצא הדופן שלו מבחינתו 31 אוקטובר. באותו חודש ה- מעשים מתוכננים מוקדש לאינטלקטואל הפרולני ריקרדו קרבאליו קאלרו. אבל כאן אעשה בחירה de Poesia מתוך 4 מחברים גליציאניים: סזאר אנטוניו מולינה, בלנקה אנדריו, קרלוס אורוזה y מיגל ד'אורס.
סזאר אנטוניו מולינה
מלה קורוניה, זהו סופר, מתרגם, פרופסור באוניברסיטה, מנהל תרבות ופוליטיקה שהיה שרת התרבות בין 2007 לבין 2009.
הסופרי
רְעִידָה
סלעים ואפר מאז עלות השחר.
הבוץ הרותח. הדוד. הים.
החלום בייסורי המראות המכוכבות,
של המפרשים השבורים עד שעות אחר הצהריים המוקדמות.
השמועה על שפתיים מוגנות
לא יודע את מי להתנשק בחודש הפרידה הזה.
ועד מהרה הגשם, הרוח, הברד רועד
כמו גרגר במכתשי בתינו המשועממים.
עד למאה מטרים גובה הטיסה של היונה,
הזוהר הפצוע באפר.
וכבר החורף התקשה על ידי פומארולות.
והמילים מלוות בבוץ רותח
בתלם הנטוש של נהרות מתים.
והסתיונות שוב נפתחות לנרות.
והגייזרים נדלקו כמו מזרקות צבעוניות.
ויציאת האדים שמתוארים בדחיפות של דואר לילי.
בלנקה אנדריו
גם coruñesa, פרנסיסקו אמברל הכיר אותה למעגלים הספרותיים שסימנו את הקריירה שלה ב Poesia של השנים 80, עליו זכה במספר פרסים. אשתו של חואן בנטלאחר שהתאלמן פרש מהחיים הציבוריים. זה השיר הכי מייצג שלו.
אהובי
אהובי, תסתכל על הפה הזגוגי שלי
וגרון הרוש היוני שלי,
התבונן בחוגרת שבורה כנפיים שחסר בית ומת
דרך מדבריות הטימין של רימבו,
להסתכל על העצים כמו עצבים מתפתלים של היום
מי חרמש בוכים.
זה מה שאני רואה בשעה השטוחה של אפריל,
גם בקפלת המראה אני רואה את זה,
ואני לא יכול לחשוב על היונים המאכלסות את המילה
אלכסנדריה
וגם לא לכתוב מכתבים לרילקה המשוררת.
תמונת מציין המיקום של קרלוס אורוזה
דה לוגו, מכוסה על ידי לואיס אדוארדו אוט שנפטר לאחרונה, אורוזה הוא הסופר הוותיק ביותר של המסלול הארוך ביותר נבחר בבחירה זו.
זה שמנחה את השיר
גם לא האישור
וגם לא הכוח התחבירי
וגם לא את הפועל ללא אשראי
לא סדר או זמן מעניקים לנו הנאה
טוהר שלה
הלובן או השחור שמקרין לים את התנועות ללא תוכן לירי
ערך חסר יעד של רגליים אינסופיות של יקומים המתכנסים בסיבוב נהר
פרודיה היא הענן
לזכותו ייאמר שהזרוע המושטת יד המכוונת לגיהינום
ציפור בסכנת הכחדה.
מיגל ד'אורס
De סנטיאגו דה קומפוסטלה, הוא פרופסור קבוע לספרות ספרדית באוניברסיטת גרנדה.
פרסם כמה ספרים על שירה ספרדית עכשווית, עם תשומת לב מיוחדת ל לעבוד de מנואל מצ'אדו.
אמנדינו
לאהוב, אמנדינו, שהיית מקורדוירה,
איך הלילה חוזר, עם איזה אור קסום,
המרחץ הפרוע ההוא, והמפה שלנו
עירום ליד האחו מנוקד בזבל,
והשיר שלך, חבר פרוע, שודד בן שבע
- «איי, איי, איי, מבורך השיכור" -,
יורד במורד העמקים העמוקים
מוגזם, מתעקש ומערום.
מאותו קיץ הכל אבד
חוץ משעה זו
מפתה להפליא.
אחרי
נשארת בשביל עולמך, נטול לוחות שנה;
נכנסתי לריח השלם של הספרים החדשים.
מהם הגיעה הדרך ש- כמובן, ערי אנשים-
הביא אותי לזה.
ועכשיו כשאני שוקל את חיי
ואני רוצה לתת לך נדבה,
אני שואל את השנים
מה יקרה לך, אמנדיניו, חבר של קיץ;
מה עלה בגורלי.