קרלוס פליצר הוא אחד המשוררים המקסיקנים החשובים במחצית הראשונה של המאה ה-1899 והוא נולד ביום כמו היום בשנת XNUMX ב טבסקו, שם היה גם סנטור עד מותו במקסיקו סיטי. אנחנו זוכרים את זה עם זה מבחר שירים שאנו אוספים מעבודתו.
קרלוס פליצר
הוא גם התמסר למוזיאולוגיה ומילא כמה תפקידים חשובים במוזיאונים שונים. הוא גם היה פרופסור לספרות והיסטוריה וחבר בארגון האקדמיה המקסיקנית לשפה. הוא גם זכה בפרס הלאומי לספרות ועמד בראש ה מועצת הסופרים של אמריקה הלטינית, מבוסס ברומא.
זה היה א מטייל נהדר, ששאב השראה רבה מהטבע (מהנהרות הגדולים, הג'ונגל והשמש). מתוך עבודתו אנו יכולים להדגיש: צבעים בים ושירים אחרים, אבן הקורבנות, שעת יוני, משושים, כפיפות o עם מילים ואש.
קרלוס פליצר - מבחר שירים
לרצון שלי להיות אין גבול
לרצון שלי להיות אין גבול;
הוא רק מסתכל למטה ובלי להסתכל.
אור אחר הצהריים או מוקדם בבוקר?
לרצון שלי להיות אין גבול.
אפילו לא קדרות של דו-קרב יפה
מאציל את בשרי המאושר.
חיי פסל, מוות לא מיושב
בלי גינון של געגוע.
שינה בלי לחלום היא שקט וצללים
האימפריה המופלאה של העיניים שלי
מצטמצם לאפור של כפר.
בלי היעדר הנוכחי של מטפחת
הימים חולפים בצרורות עניים.
לרצון שלי להיות אין גבול.
אהבה חסרת שם
אהבה חסרת שם, אזור גורל
של להיות ולא להיות. המצור שלך בקרוב
מקיים את הכאב שלי ומבטל את השיעמום
של כוס מותשת או יין צמוד.
בשקט גבוה, אקוולין
טווח כחול של שתיקה, חי. באמצע
על הסבלנות המצערת של המצור שלך
אני פותח את הכלובים ומציף את הטריל.
בשבילך אני תולה זרים על הקירות;
בגללך אני יותר חולף ובוגרים
אתה תחלם, אני מאיר את השירים שלך.
ואני נושא אותך בהוויה שלי ואתה אספת
הגישה שבפירנצה או ביזנטיון
מקדש את יוניו לשכחה.
כשעוזבים נשמה
מי דמדומים, מים צמאים,
ציפורים מאוחרות משאירות אותך כמו הברות.
מתנדנד בצפצפה הרוח הנחה אותך
שמחת עיניך ששותות בעיני.
יישרתי את מחשבותיי לשמחותיך האפלות
ואהבתי את המתיקות של המילים האיטיות שלך.
הארכת דמדומים בידיי הצמאות:
אכלתי את הקיץ הטרגי שלך בלחם.
הידיים שלי יהיו לחות מהשד שלך.
יישאר לך רעל מהעקשנות שלי,
פרח ייסורים צף שהטביל את הגורל.
משתי השתיקות שלנו חייב לצוץ יום אחד
המים הזוהרים שנותנים כחול אלוהי
בתחתית ברושים של נשמתך ושלי.
בדממה של הבית, אתה...
בדממה של הבית, אתה,
ובקולי נוכחות שמך
התנשקה בין ענן ההיעדרות
בלוק אווירי של הבדידות.
הכל מאחורי דלתות סגורות, השקט
מחכה לך הוא חלוץ הגבורה,
שומרים על צבא החיבוקים
והתוכנית הגדולה של האושר.
אני לא יודע איך ללכת אלא לקראתך,
בדרך הרכה של הסתכלות בך
שם את שפתי ליד השאלות שלי
-פרח פשוט ונצחי של לשאול את עצמך-
ותקשיב לך ככה בי, כבר דם ואש
לדחות, זוהר, הצללים...!
תפוח אווירי של בדידות,
ביס שקט של היעדרות,
מילה על נסיעות, בגדי חורף
שיעשה את המישורים עירומים.
אתה בשקט של הבית. אני
על שפתי ההיעדרות שלך, כאן כל כך קרוב
שבין שנינו סבב המילים
הוא מתמזג למיטב שהשיר נותן.
הסירה הזו ללא משוטים היא שלי...
הסירה הזו ללא משוטים היא שלי.
לרוח, לרוח, לרוח בלבד
נתן לו את דרכו, את עצלנותו
שממה של מרחק סטרילי.
הכל כבר איבד את ההיררכיה שלו.
אני מלא כלום ומתחת לגשר
רק הביצה, הפושע
חורבן המים וכלי הכסף שלהם.
כולם עוזבים או באים. אני אשאר
למה שמעניקים איבוד אומץ ופחד.
לרוח, לרוח, לכל מה שהרוח רוצה!
ים ללא כבוד וללא פיראטיות,
הצטיינות מכל כחול
והסירה הזו בלי משוטים שהיא שלי.
היום שחזרת, שנינו שתקנו
היום שחזרת, שנינו שתקנו,
ורק המחשבות הישנות שלנו
הם האירו את החושך המתוק
של להיות ביחד ולא להגיד כלום.
רק הידיים נרעדו כל כך
כמו לשבור את ברזל ההיעדרות.
אם ענן האפיל על חיינו!
השאר את הקולות החדשים בליבי,
התקיפה הברורה מאוד, הנוכחית,
של האדם שלך על הנופים
מה יש בי לאוויר חייך.