צילום דיוויד גיסטאו: (ג) ברנרדו דיאז, מאל אל מונדו.
דייויד גיסטאו, עיתונאי וסופר, הלך לעולמו אתמול אחרי חודשיים בתרדמת בגלל א פגיעת מוח סבל מתרגול הספורט האהוב עליו, ה- אִגרוּף. ואתמול בלילה כשגיליתי שמעטים ידעו על מצבו- לא יכולתי אפילו להימנע קודם מההפתעה, ומהזעם והצער יותר מאוחר. כי קראתי אותו, הקשבתי לו והתפעלתי ממנו.
על סגנונו, חריפותו ובונומי, קלות הדיבור, הפועל השנון והחד שלו שעבור אנשים שלא שולטים בזה בקול כמוני, זה היה תענוג. היום אני מתקשה להקליד את המאמר הזהאבל כדאי להוריד עצב ולחשוב שהפרוזה הזו כבר תישאר ללא שינוי בה מאמרים y ספרים שגם כתב. תנוח על משכבך בשלום.
דייוויד גיסטאו - מדריד, 1970-2020
כל כך הרבה דברים נכתבו (וכבר קראתי) ולרוב כל כך הרבה עמיתים וטובים של עמיתיו על דייוויד גיסטאו, ובכמה שעות ספורות לאחר ששמע את הידיעה על מותו, שאני, הכותב הצנוע של הבלוג הספרותי הזה, לא מעז להגיב והרבה פחות להשוות. אני יכול להוסיף רק אחד החלק המיליון אליהם כקורא, מאזין ומעריץ מאת גיסטאו.
לפי איך הפרוזה שלו ריתקה אותי יום אחד קריאת אחד המאמרים שלו ב הסיבה, אחרי א ב ג ועכשיו פנימה אל מונדו. ואיך אחרי התחלתי להקשיב לו באונדה סרו (גם במפגשי הבוקר וגם בתוכניות כמו התרבות), ה- COPE בבקרים עם קרלוס הררה ובמקומות אחרים של אנטנת 3 כמו לאחרונה ב טלקינקו.
המשכתי לתפוס אותה טון קליל, הידיעה שלו לקפוץ מנושא אחד למשנהו בין אם זה היה פוליטיקה, קולנוע, תרבות, ספורט או מוזיקה- בלי לאבד טיפת חדות ושימוש במילים ובביטויים המושלמים עם אחד זְרִיזוּת מַכרִיעַ. בנוסף, חלקנו טעמים של מוזיקת רוק, קבוצת כדורגל וחיבה מועטה לדיבור ולדיבור פוליטיקלי קורקט בפוליטיקה או בכל מקום אחר.
זריזות שיותר מקנאה הפתיעה אותי ובגלל זה הערצתי אותו כל כך. ובשביל זה דמות ללא מלאכות זה גם הראה עם גופו החזק, גם לטעמי האישי ביותר, שאני לא בובה עם חליפה ועניבה. כמו כן, הוא היה מהכיתה שלי, מדור שנות ה -70 שלי. אז מתי א בן זוג מבריק, מהסוג שלומדים ממנוגם אם לא הכרת אותו, אתה תמיד צריך להדגיש אותו. וגיסטאו הצטיין. אבל עדיין היה לו הרבה ...
הספרים שלהם
כי אתה רואה את זה כמה טורים בעיתון היו קטנים מדי בשביל פועל מסודר ומעודן כל כך, שלא התחתנו עם אף אחד, מה יגידו. היו לו סיפורים לספר ללא הפסקה, ומה הוא מצא חן בעיניו, כפי שכל הסופרים שואבים מעצמנו כשאנחנו נלהבים ממשהו. העניין של גיסטאו היה אגרוף. גם ריאל מדריד, ג'ון פורד, הארלי דוידסונס או המאפיה על כל היבטיו. אגרוף, ואחריו תאונת אופנועים קודמת בארגנטינה, מולדתה של אשתו, בסופו של דבר הפילה אותו אנושות ולא בצדק.
ולאגרוף הוא הקדיש את שלו מכות נמוכות, שם אסף בחדר כושר מאמן שכבר חזר כמעט מהכל, עם מגיש טלוויזיה שמבקש לחזור לתקופה הנוכחית וגנגסטר מהעולם התחתון ששולט בכל ובכולם.
Su הוֹפָעָה רִאשׁוֹנָה היה כי אין ביצים, על חוויותיהם כ כַתָב טירון במלחמה אפגניסטן. אחריו עם מה אתה עושה לנו, ZP?, שם ביקר את ההיבטים השנויים במחלוקת ביותר בממשלתו של חוסה לואיס רודריגס זפטרו. י לא עברה שנה מי קיבל את האחרון אנשים שעזבו.
מאמרים
שווה לקרוא את כולם, אבל הם להדגיש האחרון שנחתם עליו האירי, סרטו של מרטין סקורסזה על אותם גנגסטרים שכל כך אהב; י היום מזעזע כמו שהוא מרגש ממרטיני למקוניום, נכתב לפני 10 שנים לאחר שהפך לאב בפעם הראשונה.
רחמים וכאב עמוק בלב.
ראשית, ולפני שנים רבות, הוא כבש אותי עם העט שלו ואז עקבתי אחריו בכל מקום שעבר והשאיר בהם את הבונומי והעבודה הטובה שלו. לאט לאט הרגשתי אותו קרוב מאוד, כמשהו שלי, כאילו הוא המשפחה שלי, כחבר הכי טוב שלי. היום חבר עזב אותי. יהי רצון שאלוהים יהיה בתפארתו, אם אלוהים קיים וגם תהילתו.
אני משתתף בצער באותו הרגש. אני כבר מספר את זה במאמר. וזה נכון. אני חושב שלדיוויד גיסטאו היו כל הקוראים והמאזינים שלו כחברים שלנו. אנחנו נתגעגע לזה מאוד.