כרוניקה של הצגת לוס אוג'וס קון מוצ'ה נושה, מאת אמיליו קלדרון

ביום שישי האחרון, 29 במרץ, זכיתי להציג בחנות הספרים אלברטי במדריד, יחד עם חוסה מריה גלגו, ההומוריסט הגרפי המבריק, את הרומן החדש של אמיליו קלדרון, העיניים עם הרבה לילה.

אמיליו קלדרון הוא סופר עם קריירה מקצועית שמעטים: פרס פרננדו לארה 2008, גמר פרס פלנטה 2009, פרס הביוגרפיה לשנת 2016 ו 28 רומנים לזכותו. הרומן הראשון שלו למבוגרים, מפת היוצר, הפך ללהיט בינלאומי, שפורסם ב -23 מדינות. סופר של ילדים וצעירים, של רומן היסטורי, עכשיו הוא הולך לז'אנר תככים עם א מותחן פסיכולוגי, עיניים עם הרבה לילה, שלא יכול היה להפסיק להיות עם בסיס היסטורי ואמיתי.

במצגת אתמול הצלחנו לשוחח בצורה רגועה, כמעט כאילו יש לנו משהו עם חברים, על רומן שהולך לתת הרבה לדבר עליו. באופן לא מסודר, כפי שקורה באותן שיחות לא פורמליות כל כך נעימות שמתרחשות בלי כוונה, יצאו ההיבטים הרלוונטיים ביותר בעבודה זו, שיש בה את כל התנאים להפוך המכר בזירה בינלאומית.

עלילה

כמובן, אנו מדברים על נושא הרומן, אשר משלב שני רגעים ושני מקומות שונים לאורך התפתחותו: ספרד של ימינו והמשטר הצבאי הארגנטינאי בשנות השבעים.

רומן קשה, בו הם מסופרים אירועים היסטורייםכמו טיסות דלתות פתוחות, כפי שקראו למטוסים שמהם השליכו את הגוססים שעונו לים בכדי להעלים את גוויותיהם, עינויים ממושכים יהודים, מתנגדים או כל מי שהיה להם משהו שהם רוצים, במשך חודשים להגיע אליו לחתום "מרצון" על העברת רכושם לצבא המשטרלפני שהרג אותם, של גניבת תינוקות ומסירתם לזוגות ניכוסים ששילמו עבורם בגלל חוסר האפשרות להביא ילדים לעולם שלהם, בולדוגים ארגנטינאים אלה שעינו ברעב למועד מאוחר יותר למסור את הגופות או לא כל כך גופות של המעונים.

Los Ojos con Mucha Noche, הלוקח את תוארו מפסוק מאת גונגורה, הוא סיפורה של משפחה ספרדית שכל האירועים הללו רודפים אחריה פנימית וחיצונית כעבור כמה שנים.

קצב וקשיות הרומן:

עלי להתוודות שכאשר הוזמנתי להציג את היצירה האחרונה של אמיליו קלדרון, לא היססתי לקבל, אפילו בלי לשאול את התואר. איך לא? אמיליו קלדרון! לא יותר ולא פחות.

כשאמרו לי את עלילת הרומן הצטערתי לרגע שקיבלתי כל כך מהר. לא התחשק לי להתמודד עם יצירה שתסעיר את הרגישות שלי בצורה כזו. חשבתי שזה מחזה לקרוא "לאט לאט", תוך השהיה לעיכול סצינות שדמיינתי אלימות וגולמיות ביותר. המציאות אמרה לי שטעיתי. קראתי אותו במכה אחת, בלי לעצור. הרומן זריז, יש לו מהיר והיא שומרת על התככים בכל עמוד כך שקשה מאוד למצוא את הנקודה להשאיר את השאר ליום המחרת. קָשֶׁה? כן, דמים לא? אמיליו מקבל את הגאונות של אל תשאיר שום דבר חיוני לספר כדי שהקורא יבין את הזוועות שהתרחשו במהלך הדיקטטורה הצבאית, ואינו נותן פרט נוסף שרק מבקש לפגוע ברגישות הקורא. ספר מה מהוגן וחיוני בלי לכעוס בלשון המעטה. זהו רומן תככים של אלה הלוכדים אותך בדפיו המעוניינים לדעת את הסוף.

תווים:

אנחנו מדברים הרבה על הדמויות, מהמשפחה הראשית, הבוקאנגרה, שכל כך הרשימו את ז'וזה מריה גלגו, משפחה שנאכלה משנאה, טינה ואשמה ומאוחדת רק על ידי הרצון לכסף משפחתי לגיבורי הדיקטטורה הצבאית ו האם זה הדמויות כה מציאותיות שלפעמים הן מפחידות.

כולם, לא עודף ולא חסר, מהצבא הפחדני הפסיכופטי שנהנה מסבלם של אחרים ומענה את הקורבנות על ההנאה לראותם סובלים, מי שעושה זאת או מורה עליו מתוך תאוות בצע, לשמור על רכושם, לאלו המצייתים לפקודות ואז הם לא יכולים לחיות עם מה שעשו וצריכים לתקן את זה, לאלה שעברו ונחרדים ממה שהם עושים, אבל מכיוון שהם שם, הם מקבלים חתך מהקורבנות שלאחר חודשים של עינויים מערכת יחסים של תסמונת שטוקהולם עם המענה, אלה ששומרים על התקווה לראות את קרוביהם בחיים למרות שהם יודעים בפנים שהם מתים, או המנכסים שבאים לשכנע את עצמם שהדבר הטוב ביותר לתינוקות הוא להיות איתם ולא עם את ההורים שלהם או אפילו שההורים שלהם רוצים שהם יהיו אלה שיגדלו אותם למרות שהם הולכים להרוג אותם כדי לגנוב את ילדיהם.

רוע, נקמה ובמקרים מסוימים הרצון לצדק הם הרסניים. הדמות הראשית, ארנסטו בוקאנגרה, מרשימה, סביבה מסתובבת העלילה, הפטריארך הזקן, עשיר, מוקף באלפי ספרים ועם לב כל כך שחור שהוא יכול רק להשתיק את מצפונו באלכוהול.

סיפור שלא נגמר בעמוד האחרון.

אחרי שעשיתי את הגאונות של להקל על דברים קשים ברומן זה ולספר סיפור על מאפיינים אלה באופן שכל הקהל, הרגיש והפחות רגיש, לתת לו קצב תזזיתי, כל כך קשה לעשות עם סוג זה של סיפור, רומן הוא קשה מאוד לשכוח. לפחות אני לא יכול.

בעוד ש- Los Ojos con Mucha Noche חסרה אלימות מפורשת מעבר לנחוץ, האלימות הרגשית שמסתתרת מאחורי כל עמוד, מאלצת את הקורא להסתובב סביב איך המין האנושי הוא.

כלשונו של אמיליו קלדרון עצמו:

קל להיות תומך ושלו בתקופות טובות כאשר הדברים קלים והדברים מסתדרים לנו טוב, אך האם אנחנו אותו הדבר בעתות מלחמה, כאשר אנו רעבים, האם עלינו לברוח ולהילחם על חיינו ועל אלה של ילדינו?

סיפור נהדר שיימשך.