עם גיבור 2, דייוויד רובין שם קץ לאחת היצירות הטובות ביותר שניתן למצוא כיום על מדפי חנויות הספרים והחנויות המתמחות. לא טעיתי כשלא ציינתי ואמרתי קומיקס, קומיקס, רומן גרפי או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אמרתי WORK בוודאות להשתמש במונח שהתכוונתי לשים. ואם הוספתי מילה זו MAESTRA, אני לא חושב שהקוראים (אלו שטעמו כל אחד מ -568 העמודים בשני הכרכים) היו מכנים אותי מוגזם.
בחזרה ב יוני 2011 פרסם את מה שנראה לי הכרך הראשון, סקר את הפרסומים הקודמים של רובין (קרקס ההתייאשות, בית התה הדובי המלזי o מחברת סערה) ונחשבת להפתעתי, לגיבור היה פרשנות קרובה יותר (ומכבדת) לקומיקס גיבורי העל הקלאסי, ממה שמפרסמת מארוול או די סי בימינו. המחבר הגליציאני מתעמק בתכונות שהובילו למחברים כמו ג'ק קירבי להיות מיתוסים המבוססים על יצירת מיתוסים, במיוחד עם סדרות כמו ת'ור, 4 המופלאים, הנצחיים או העולם הרביעי. שלא במפתיע, המלך קירבי הוא אחת ההשפעות הברורות (אתה רק צריך לראות את העמוד הראשון של הכרך הראשון, עם אותו זיכרון מאויר של רובין עצמו שקרא קפטן אמריקה מקירבי) שרובין אוצר כדי להלחין את הכרוניקה הזו, יחד עם כבר הוזכר מאוד, כאן וביקורות אחרות, פול אפיפיור, פרנק מילר, דייויד מזוצ'לי o מקס.
לחץ על המשך הקריאה להמשיך בסקירה.
עם זאת, אחד הדרוזים שמשאירים קריאה רציפה (מומלץ מאוד לקרוא מחדש את גיבור 1 לפני שנכנס לשני) הוא שהמשימות הגדולות ביותר שעליהם הרקלס צריך להתגבר הן החיים עצמם שמובילים מההתחלה לאותו סיום שהוא מתמודד מול אויבו הגדול ביותר, הרה, זה שהיה לו בין הגבות מאז הלידה. אני חושב שבסופו של יום, אחד המסרים שרובין מתכוון להעביר הוא שאפילו אלוהים כמו הרקלס חייב לשאת את המכות שהחיים נותנים לו, עם ההחלטות והטעויות שמובילות אותו בדרך שאליה אולי היה קבוע מראש בכל מקרה, תוך האנשה של דמותו כך שנזדהה איתו כל כך. בסופו של דבר מדובר בהאנשה של דמות מיתולוגית, הפיכתו לאח מקנא, לבן שלא הובן, אב שאינו יכול להתאמן ככזה, בעל בוגד, מאהב מזדמן ובעיקר אדם שאבד ברוב המסע החיוני שלו. . ולא רק שתחושות אנושיות כאלה מוגבלות לדמותו של הרקלס, אם לא לשאר הדמויות, כמו יוריסטאו, הרה או יולה, הסובלות עד כדי צריכת קנאה.
אבל בלי קשר למידת הסיפור המתוכנן וכמה הבימוי מפואר, התחושה שנותרה לאחר שסיימת לקרוא את העמוד האחרון בכרך השני הזה היא שהאחראי על ביצועו הותיר עור עליו. האנרגיה החיונית שכל אחת מסצנות האקשן נותנת ממנה, או התחושה המציפה אותך כאשר אהבה, תשוקה או טרגדיה מטלטלים את קיומו האידילי לכאורה של הגיבור, מבהירים כי לא מדובר בקומיקס שהולך להיות אופנה חולפת. ונופלים לשכחה עם השנים, וגם אם כן, הדבר החשוב הוא שעבור יוצרו זה לא יהיה סתם עוד קומיקס שיוסיף לרשימת יצירותיו עד היום. אני חושב שאם עד כה היו לרובין יותר מפרסומים מעניינים, שני הכרכים הללו המרכיבים סיפור ייחודי ויחד עם זאת אוניברסלי, הם נקודת מוצא במה שנראה מכאן והלאה מלידתו. היד שלו. לאמיתו של דבר, כבר ראיתי הודעה בפייסבוק המזהירה את העתיד לבוא ואני ממש מצפה לזה.