ארתור רמבו נולד ביום כמו היום צ'רלוויל, צרפת, ב 1854. הנציג הגבוה ביותר של סמליות של המאה התשע עשרה ואחד מאותם משוררים מקוללים ויוצאי דופן שניהלו חיים עזים ככל שנועדו להחזיק מעמד מעט מדי. הדבר הראשון שקראתי על רימבו היה שירו המזנון, שתפסה את תשומת ליבי דווקא משום שהזכירה לי אחד שהיה בבית סבי וסבתי, מגולף ומעורר גם אלף דברים וסיפורים, בדיוק כפי שכתב. לכן, כדי לחגוג את יום השנה החדש להולדתו בחרתי בראשון מתוך כמה נוספים. אבל כל מה שקשור למשורר, הכתב, הצלם והגאון הצרפתי הזה ראוי להיקרא בזהירות והתענג עליו בהנאה.
כמה שירים
המזנון
מזנון גדול מגולף - אלון כהה
בוקעת את הטוב של הישן, כל כך זקן;
הוא פתוח, ותחתיתו נשפכת כמו יין ישן,
גלים אפלים של ניחוחות אובססיביים.
ארוז, זה המון עתיקות ישנות,
סדינים ריחניים וצהובים, מטליות כביסה
של נשים וילדים, תחרה מקומטת,
הצעיפים של סבתא עם דרקונים מצוירים.
בו היינו מוצאים מדליונים ודגשים
שיער לבן או בלונדיני, דיוקנאות, פרחים מיובשים
שריחו לריח הפירות מעורב.
אה, מזנון ישן, כמה סיפורים אתה מכיר!
והיית רוצה לספור אותם, לכן, לא בטוח, אתה חורק
כאשר הדלתות השחורות שלך נפתחות אט אט
***
הבריזה
בנסיגת הכותנה שלך,
עם נשימה רכה, ההילה ישנה:
בקן המשי והצמר שלו
הילת הסנטר העליזה
כאשר ההילה מרימה את כנפיה,
בנסיגת הכותנה שלך
והפרח קורא לו
נשימתו פרי בשל.
הו, ההילה המובהקת!
אה, תמצית אהבה!
על ידי הטל שנמחק,
כמה טוב זה מריח לי עם שחר!
ישו, יוסף, ישו, מריה.
זה כמו כנף של נץ
שפולש, ישן ומרגיע
לזה שנרדם בתפילה.
***
תְחוּשָׁה
אני אלך, כשהערב ישיר, כחול, בקיץ,
נפצע מחיטה, לדרוך על האחו;
חולמת, אני ארגיש את הטריות שלה על הצמחים שלי
ואני אתן לרוח לשטוף את הראש
בלי לדבר, בלי לחשוב, אעבור בין השבילים:
אבל אהבה ללא גבולות תגדל בנשמתי.
אני אסתלק, מאושר, כמו עם ילדה,
דרך השדות, עד כמה שצוענייה משוטטת.
***
מצאנו את זה שוב!
מצאנו את זה שוב!
מה? נצח.
זה הים המעורב
עם השמש.
הנשמה הנצחית שלי,
למלא את הבטחתך
למרות הלילה הבודד
והיום בוער.
ובכן שחררת
ענייני אנוש,
מדחפים פשוטים!
אתה טס לפי ...
לעולם אל תקווה,
אין מזרח.
מדע וסבלנות.
העינויים בטוחים.
אין מחר
גחלת סאטן,
הלהט שלך
זו חובה.
מצאנו את זה שוב!
מה? - נצח.
זה הים המעורב
עם השמש.
***
אתה לא מדמיין
אתה לא יכול לדמיין מדוע אני מת מאהבה?
הפרח אומר לי: שלום! בוקר טוב הציפור.
האביב הגיע, מתיקות המלאך.
אתה לא יכול לנחש למה אני מרתיח משכרות!
מלאך מתוק של העריסה שלי, מלאך של סבתי,
אתה לא יכול לנחש שאני הופך לציפור
שהלייר שלי פועם ושכנפי מכות
כמו סנונית?
***
רוע
בעוד גרונות רסיסים אדומים
הם שורקים על פני השמים הכחולים, יום אחר יום,
וזה, ארגמן או ירוק, ליד המלך הצוחק
גדודים שוקעים שהאש נדלקת בהמוניהם;
ואילו טירוף חסר מעצורים מוחץ
והופך אלף גברים לכיסוי עישון;
מסכן מת! שקוע בקיץ, בעשב,
בשמחתך הטבע, שיצרת אותם קדושים,
יש אלוהים שצוחק בדמשק
מן המזבח, אל הקטורת, אל כוסות הזהב,
שמתערבל בהושאנה נרדם במתיקות.
אבל זה נבהל, כשאמהות משחות
לייסורים והבוכים מתחת לכובעיהם השחורים
הם מציעים לו אוצ'בו עטוף במטפחתו.