היום הם מתגשמים 77 שנים על פטירתו של רבינדרנת טאגור, המפורסם ביותר מבין המשוררים ההודים. אין ספק שבבתים רבים יש מהדורה של עבודותיו שנבחרו. בשלי הוא הידוע ביותר, זה של מערכת אגילאר (ספריית פרס נובל), עם הגרסה של זנוביה קמפרובי, אשתו של המשורר חואן רמון ג'ימנס.
המהדורה המאוד אופיינית ההיא, עם משחה גמישה כחולה, אותיות מוגבהות ושדרה זהב, משכה אותי מגיל צעיר מאוד. זו הייתה אחת הסיבות להרים את הספר ולקרוא את שירתו של טאגור למרות שהוא הבין מעט מאוד. היום אני מציל 4 משירי האהבה שלו לזכור את הסופר הזה שזכה ב פרס נובל בשנת 1913.
רבינדרנת טאגור
נולד ב Calcuta בשנת 1861, בנוסף להיותו משורר, גם טאגור היה פילוסוף וצייר. הצעיר מבין ארבעה עשר אחים, הוא השתייך לא משפחה עשירה שם הייתה אווירה אינטלקטואלית נהדרת. הוא נסע לאנגליה בגיל שבע עשרה כדי להשלים את לימודיו, אך חזר להודו לפני שסיים את לימודיו.
טאגור כתב סיפורים, מאמרים, סיפורים קצרים, ספרי טיולים ומחזות. אך ללא ספק התהילה שלו באה אליו בגלל היופי המיוחד של שיריו, שאליו הכניס מוזיקה. זה היה מגן העצמאות ההודית ובשנת 1913 הוענק לו ה פרס נובל לספרות כהוקרה על כל הקריירה שלו וגם על מעורבותו הפוליטית והחברתית. ובשנת 1915 הוא נקרא ג'נטלמן מאת המלך ג'ורג 'החמישי בשנים האחרונות לחייו הוא גם הקדיש את עצמו לציור.
בין ההפקה הנרחבת שלו בולט שירי השחר, בהשראת כמה חוויות מיסטיות שחווה; התנועה הלאומית, חיבור פוליטי על עמדתו לטובת עצמאות מדינתו; ההנפקה הלירית, מהידועים ביותר; הדוור של המלך, לשחק. או ספרי השירה הגנן, ירח חדש o הנמלט.
4 שירים
הוא אמר לי ברכות: «אהובי, תסתכל לי בעיניים ...
הוא אמר בשקט: «אהובי, תסתכל לי בעיניים.
"גערתי בו, חמוץ ואמרתי:" לך. " אבל זה לא נעלם.
הוא בא אלי והחזיק את ידי ... אמרתי לו: "עזוב אותי."
אבל זה לא נעלם.
הוא שם את לחיו לאוזני. התרחקתי מעט
בהיתי בו ואמרתי: "אתה לא מתבייש?"
וזה לא זז. שפתיו הברשו את לחיי. התחלחלתי,
ואני אמרתי, "איך אתה מעז לומר?" אבל הוא לא התבייש.
הוא הצמיד לי פרח בשיער. אמרתי, "זה לשווא!"
אבל זה לא יזוז. הוא הסיר את הזר מצווארי ויצא.
ואני בוכה ואני בוכה, ואני שואל את ליבי:
"למה, למה הוא לא חוזר?"
***
נראה לי, אהובתי, שלפני יום החיים ...
נראה לי, אהובתי, שלפני יום החיים
עמדת מתחת למפל של חלומות שמחים,
ממלא את הדם שלך בסערה הנוזלית.
או אולי הדרך שלך הייתה דרך גן האלים,
וההמון העליז של יסמין, חבצלות וזיתים
נפל לזרועותיך בערימות ונכנס ללבך,
הייתה שם מהומה.
הצחוק שלך הוא שיר שמילותיו טובעות
בצרחות המנגינות; השתוללות של ריח של כמה פרחים
אל תלבש; זה כמו אור הירח שפורץ
מחלון שפתיך, כאשר הירח מסתתר
בלב שלך. אני לא רוצה עוד סיבות; אני שוכח את הסיבה.
אני רק יודע שהצחוק שלך הוא המהומה של החיים במרד.
***
תסלחו לי היום את חוסר הסבלנות שלי, אהובי ...
סלחו לי היום את חוסר הסבלנות שלי, האהבה שלי.
זה הגשם הראשון של הקיץ, וחורשת הנהר
היא צוהלת ועצי הקדאם פורחים,
הם מפתים את הרוחות החולפות בכוסות יין ארומה.
תראה, לכל פינות השמיים הברק
מבטיהם חצים, והרוחות עולות בשיערך.
סלח לי היום אם אתמסר לך, אהובתי. מה לכל אחד
יום הוא מוסתר בערפול הגשם; כל ה
מקומות העבודה נעצרו בכפר; כרי הדשא הם
נָטוּשׁ. ובוא הגשם מצא אצלך
עיניים כהות המוזיקה שלו, ויולי, ליד דלתך, חכה, עם
יסמין לשיער שלך בחצאית הכחולה שלה.
***
אני לוקח את הידיים שלך ואת הלב שלי, מחפש אותך ...
אני לוקח את הידיים שלך ואת הלב שלי, מחפש אותך,
שתמיד תחמוק ממני אחרי מילים ושתיקות,
שוקע בחושך עיניך.
ובכל זאת אני יודע שאני חייב להיות מרוצה מהאהבה הזו,
עם מה שבא במשבים ובורחים, כי מצאנו
לרגע בצומת הדרכים.
האם אני כל כך חזק שאני יכול לשאת אותך בזה
נחיל עולמות, דרך מבוך השבילים הזה?
האם יש לי אוכל לקיים אותך דרך מעבר הפיהוק האפל,
של קשתות מוות?