דייוויד הרברט ריצ'רדס לורנס, הידוע יותר בשם D. H, Lawrence, נולד ביום כמו היום משנת 1885 באיסטווד, אנגליה. הוא כתב רומנים, סיפורים קצרים, שירים, מחזות, מאמרים, ספרי טיולים, תרגומים וביקורת ספרותית. וזה נחשב מא עבריין (אחד הרומנים שלו נקרא כך) לסוטה הטיפול באהבה ובמין שהוא נתן בעבודתו.
התארים המפורסמים ביותר שלו הם המאהב של ליידי צ'טרלי, נשים מאוהבות o בנים ואוהבים. שלך שירים הם פחות ידועים. אז הולך אחד בחירה מתוך 7 מהם שיזכרו את יום השנה החדש הזה להולדתו.
אִינטִימִי
לא אכפת לך מהאהבה שלי? הוא שאל אותי במרירות.
הושטתי יד למראה ואמרתי:
נא להפנות את השאלות למי זה עשוי לגעת!
אנא הגיש את בקשותיך למשרד הראשי!
בכל הנושאים בעלי חשיבות רגשית,
ללכת ישירות לרשות העליונה!
אז הושטתי לו את המראה.
ובראשי הייתי שובר את זה,
אבל אז הבחין בבבואתו.
מרותק, עיניה התבוננו בו, מבולבלות,
בזמן שברחתי.
הרצון מת
הרצון עלול להיות מת
ועדיין גבר יכול להיות
מקום ההתכנסות של גשם ושמש,
תוהה שמפיל כאב
כמו עץ בחורף.
תעלומה
אני ענק
קערת נשיקות,
כמו הגבוה
וקערה דקה
מילא במצרים
על עודפי האל.
הרמתי אליך
קערת הנשיקות שלי
ודרך ההפסקה
מקדש כחול,
בכיתי לעברך
עם ליטופים פרועים.
ולקראת שפתי
התשוקה החליקה
סומק עז,
ובשביל הצללית שלי
לבן ודק זרמו
הפיוט הרועם.
עומד מול המזבח
הצעתי את הגביע,
ובכיתי לשמיים
בשבילך להשתחוות
ושתה, אוי לורד.
הו שתו את גופי
אולי אני
החלק הפנימי של הקערה,
כמו תעלומה
כמו היין הדומם
באקסטזה.
עדיין בהיר
באקסטזה
יינות מעורבים
ממך וממני,
במלאה
ומסתורין מוחלט.
הייתי רוצה לפגוש אישה
הייתי רוצה לפגוש אישה
שזה היה כמו להבה אדומה באח
זורחת אחרי משבי היום הקדחתניים
כדי שאוכל להתקרב אליה
בשקט הזהב של השקיעה
וממש מתענג על הצד שלו
ללא החובה להתאמץ לאהוב אותה באדיבות,
וגם לא להכיר אותה נפשית.
בלי צורך לסבול מצמרמורת כשאני מדבר איתו.
הטבע בשבי
בלי להתרבות
זה הופך למלנכולי.
ומת.
שבויים בפעילות שבויה.
וגם אם הם מתעלמים מזה
הטובים ביותר אינם יכולים להתרבות
הרג סקס בגבר; הפשטות של
הרצון מעוות, סוטה ומפותל.
לוחץ אותם לרעה
בנעורים הם שונאים, מסתדרים ובוכים.
בכלוב זה לא יכול להתקיים.
ואז אתה צריך להרוס את זה.
לבחון מחדש.
היתוש יודע
היתוש טעים מאוד,
קטן כמו שהוא,
שמהותה היא התלהבות.
כי אחרי הכל
הוא רק לוקח את החגיגה שלו,
אל תפקיד את הדם שלי בבנק.
דֵמוֹקרָטִיָה
אני דמוקרט כשאני אוהב את השמש החופשית שאני מוצא בה
הגברים,
ואריסטוקרט כשאני מתעב רכושנים,
של קרביים זעירים.
בכל גבר אני אוהב את השמש
כשאני רואה את זה בין הגבות שלו,
ברור, ללא פחד, אפילו קטן.
אבל כשאני רואה את אותם גברים מצליחים אפרפרים
כל כך מסריח וגווע, ממש אין שמש,
כמו עבדים גסים של שגשוג,
מתנדנד מכנית,
אז אני יותר מקיצוני, ואני רוצה להתמודד עם גיליוטינה.
וכשאני רואה עובדים
חיוור וקולע כמו חרקים, עקצוצים
וחיים כמו כינים תמורת מעט כסף
ולעולם לא מסתכל למעלה,
אז הייתי רוצה שטבריוס,
שלקהל היה רק ראש אחד
להיות מסוגל לעשות את זה.
אני מרגיש שכשגברים מאבדים את השמש
אסור להם להתקיים עוד.