משמאל לימין ומלמטה למעלה: מנואל וזקז, חוסה פניארויה, פרנסיסקו איבנז, רוברטו סגורה וחוסה אסקובר
ב -15 במרץ פרנסיסקו איבנז הוא מלאו 83 שנים וה -31 היה יום השנה למותו של ג'יי.העז אסקובר בשנת 1994. שניהם הם אולי ה שני ראשי חוד של סדרת קריקטוריסטים ו קריקטוריסטים היסטוריים מהקומיקס שלנו.
היום אני רוצה לכבד אותם אותם ושלושה שמות אחרים שגם אני אהבתי מאוד: חוסה פניארויה (דון פיו, פפה האוהד, פיטגורין), מנואל וזקס (האחיות גילדה, אנקלטו) ו רוברטו סגורה (הפנדה, לילי, ריגוברטו פספורטו). במשך כל כך הרבה זמנים טובים ...
הצטננות שלי, קיוסק מדריד וספריסטי!
אף אחד לא אומר - וגם לא יודע מה זה - "Sapristi!" (גאליזם מעוות), אבל אלה מאיתנו שכבר בגיל מסוים למדנו את זה עם מורטדלו ופילמון. כמו למדנו לקרוא (כאשר אותיות ההון לא הודגשו) עם אותם קומיקסים. ובכל פעם שאני חוזר הביתה אני ממשיך להרים קומיקס מהאוסף שלי, שהוא שומר כמו זהב על בד, כדי לקרוא אותו מחדש ולהרגיש טוב שוב כמו בילדותי.
למרות שקראתי אותם רק אז, במיוחד מתי היה לי קר עם חום והייתי צריך להישאר במיטה ולא ללכת לבית הספר (טוב!). את החזרת, העצירות או מה שזה לא היה אני כבר לא זוכר. אבל אני כן במיטה עם ערימת הקומיקס בשכנות.
רגע גדול נוסף היה סע למדריד איזה סוף שבוע בבית הדודות שלי. בתוך ה קיוסק למטה אבי תמיד קנה לנו כאלה, מהארוכים, כמו אלה שבאוסף אולה דה ברוגוארה. סופר הומור הם כבר היו סכום. אבל אהבתי את כולם.
מאוסף הקומיקס שלי. הקרוסלה ואגודל האצבעות שייכים לדודתי והם מעל גיל 60. עטיפות של אסקובר, RAF, Ibáñez, Vázquez ו- Segura.
גדול 5
יש הרבה יותר, כמו חיל האוויר המלכותי (עליו דיברתי במאמר זה), שמידט, מטיאס גויווכו ', אבל החלטתי על אלה. כולם הסכימו על הוצאת הספרים האגדית של Bruguera ושייכים לבית הספר שלו.
חוסה פניארויה
מפניארויה, פורקאל יליד קסטלון וחבר של סיפרה (עוד אחד גדול) ואסקובר, אהבתי את הקווים העגולים של רישומיו וגם את הצבע הדהוי של הווינטות. דון פיו, עם הכנות ההיא שאפיינה אותו, אהבתי את זה, ממש כמו פיתגורין y שמנמן ממולא, וכמובן פפה המאוורר.
מנואל וזקס
ווזקז ממדריד הוצג בקולנוע על ידי סנטיאגו סגורה לפני כמה שנים והוא כמעט דמות קומיקס בפני עצמו. מה אני אומר! זה לגמרי. איבנז העביר את שלו תהילת מחדל על הנייר והפך אותו לאותו גג בעליית הגג של 13, Rue del Barnacle, שתמיד לכוד ועם הנושים שמתדפקים על דלתו מדי יום.
אך מלבד מיתוסים, ואזקז יצר סדרה של דמויות בלתי נשכחות כמו אנקלטו, המקסים שלום סבתא, העצום אחיות גילדה o משפחת צ'ורמבל או הגדולים בצל ירוק. יותר ממאות רצועות וכריכות קומיקס.
רוברטו סגורה
מבדלונה, סגורה שייך גם לזה כל כך פורייה ונהדרת של 57 שנפגשו בברוגורה. ואהבתי במיוחד את הסיפורים והדמויות שלהם בזכותם שבץ אקספרסיבי, בנוסף לכיף התסריטים שלו.
ריגוברטו פיקפורט, רווק גדול, אדוני אלקורקון ופפון העצלן, פפה בארנה, קפטן סרפין ושטן בקתה... וכשעברתי לעוד קומיקס "בנות" כמו אסתר (של הענק פוריטה קמפוס), אהבתי את זה פילוקה y שׁוֹשָׁן.
חוסה אסקובר
ואני עובר לצמד הסופי של ההיסטורי והנצחי, כי אסקובר הוא אחד. אי אפשר להבין את הקומיקס הספרדי בלעדיו ויצירותיו ממשיכות להתחבר. ואין זה מובן - ולא ניתן להעריך אותו - את ההיסטוריה של המחצית השנייה של המאה העשרים של המדינה הזו אם לא היו אוֹהֶל, אחד פטרה, גדל לכל דבר, וכמובן, ללא העצום זיפי וזאפה.
פרנסיסקו איבנז
שם זה ממשיך. אגדה חיה למרגלות הקניון. אין ספק שהוא נפרד עם עיפרון בידיים וכשהוא ייעלם, לא יהיה אחר. כולם ללא תחרות, אבל איבנז כבר מתעלה על עצמו. אי אפשר להדגיש כל כך הרבה דברים עליו. בשבילו עַקשָׁנוּת, ביום יכולת עבודה מדהימה וכישרון בלתי מתפשר. לאף אחד אין את הסימנים שלהם
הדמויות שלו, המפורסמות ביותר, עקבו ואהבו. על המדפים של כל חנות ספרים אתה רואה כרכים וכרכים של מאות עם שם משפחתו. המורטדלוס, הסופר-מורדדלוס, המבצעים לרגל יום השנה ה -30, 40, 50 ועכשיו 60, שייאמר בקרוב.
אף אחד לא עולה עליו מורטדלו ופילמון, סוכני ה- TIA הגדולים בעולם הם. אבל הם גם אוהבים. הכפתורים סוּכּרָזִית, פורצי גגות, המשפחה תְכָכִים, פפה גוטרה ואוטיליו... והחולשה שלי, זה 13, Rue del Barnacle, דיוקן חברתי שלם גם בתוכנית סוריאליסטית של כמעט 60 שנה.
בקיצור
כי אל תפסיק לקרוא קומיקס (אני מתנגד ל"קומיקס "עבור שמות אלה) ומגלה מחדש הרבה יותר מ אותם מחברים שמילאו את ילדותנו בהומור טוב ודמיון.
אהבתי קומיקס. זה טרף אותם ללא הפסקה, בזה אחר זה. זיפי וזאפה, מורטדלו, לילי, אסתר ועולמה, קרפנטה, אבואליטה פז, פיטגורין, אנקלטו, דון פיו, רחוב דל פרס 13, פלוריפונדיה פיריפי, מתרגשת לומר כן, פטרה, קתולית החתולה ... וכך רבים אחרים שעות ושעות של קריאה וקריאה חוזרת של אותם קומיקס מפוארים. עדיין יש לי ישן ומדי פעם אני קונה אחד ישן, וזה ארבעים ומשהו שנים אחר כך, אני אף פעם לא מתעייף לקרוא אותם. ומה שלמדתי מהם! היום אנשים לא קוראים, אפילו לא אנשים שמתאמנים להיות מורים. די עצוב, באמת. העידן הדיגיטלי נתן לנו הרבה, אבל הוא גם לקח על עצמו הרבה דברים, כולל ההרגל הבריא וההכרחי מאוד של קריאה.