לפני כמה דקות חיפשתי את אותה חדשות מצטיינות שכבלוג ספרותי עלינו להגיב כן או כן. הגעתי לליברופאטאס במקרה, הבלוג הנהדר שהתחילו שני חובבי ספרות ועושה טוב מאוד.
התחלתי לחקור כמה מהפוסטים שלו ומצאתי מאמרים שדיברו על ספרים לקרוא לפני גיל 30, ספרים שכולנו קראנו כילדים ודברים כאלה. זה נתן לי את ההזדמנות לשאול את עצמי את הנושא של מה אני רוצה לדבר איתך היום. כיצד ניגש לכל אותם ספרים שעלינו, עלינו או עלינו לקרוא?
ואז נזכרתי בכמה ראיונות עם סופרים שבהם הם דיברו על איך שהם ניגשים לספרות. בדרך כלל הקשר הראשון היה דרך הספרייה המשפחתית הקטנה או הגדולה, תלוי בכל מקרה, ולאחר מכן, באג הקריאה המשיך להזין בספרייה.
היום אני מתוודה על עצמי משהו שסותר מאוד: אני ספרנית וכילד מעולם לא הלכתי לספריה. למעשה, אני חושב שהפעם הראשונה שהלכתי לספריה העירונית שלי הייתה בתיכון לעשות מטלה בכיתה. הייתי בן חמש עשרה בערך.
הספרייה בבית הספר שלי לא הייתה כזו. באולם האסיפה היו מדפים עם ספרים, שם יומיים בשבוע היה שם מורה, כשעזב את בית הספר, כדי לתת הלוואות. הילדים הצטופפו ולא יכולתי להישאר כי הייתי צריך לקחת את האוטובוס, כך שמעולם לא עשיתי בו שימוש. אני זוכר את המקום כהה ועם וילונות אדומים, מכיוון שהאירועים כמעט ולא נערכו והוא נסחף למחסן מאולתר.
לחשוב על הילדות וההתבגרות הזו ללא ספריות ... איך יתכן שספרות היא דבר כל כך חשוב בחיי אם מעולם לא הייתה לי גישה אליהם באמת? איך אני כל כך אוהב את מקצוע הספרייה שלי אם מעולם לא השתמשתי בו עד שהתחלתי ללמוד בקולג 'בגיל 18?
הקשר שלי עם הספרות הגיע בזכות העובדה שאבי הוא איש קריאה ויש לי שתי אחיות מבוגרות שהאכילו את הספרייה המשפחתית הקטנה שלנו בקריאות מהמכון ובספרים אחרים בעלי טעם אישי.
בילדותי אני זוכר שקראתי ושוב קראתי את שיריו של מצ'אדו מתוך ספר ישן של אבי או הסתכלתי בסקרנות בביוגרפיה של צ'ה גווארה.
הספרייה העירונית היחידה, בעיירה המונה 60.000 תושבים, הייתה לו במרחק של חצי שעה נסיעה ברכב, שעה ברגל. קניית ספרים הייתה מותרות במשפחה עם כלכלה רופפת כמו שלי, ואפילו חנויות הספרים היו רחוקות באותה מידה.
אני תמיד אומר שאני נלהב מקריאה כיוון שגדלתי לראות אנשים קוראים, לא בגלל שהיו לי מקומות בקרבת מקום שהזינו את סקרנות הקריאה שלי.
אחרי שסיפרתי זאת, אני מודה שאני מקנא כשאני קורא סופרים שאומרים שהם הלכו לספריה כשהיו קטנים וכי הם קראו כל מה שילד צריך לקרוא. אני קורא את עצמי מחדש סופר פוקס אינספור פעמים כי לא היה לי אף אחד אחר.
ומתמודד עם החוויה הזו, אני נדהם מהצהרות כמו של פוליטיקאי מקומי שהצהיר בלי להסמיק לפחות «איך הם היו משקיעים כסף בספריה כשהיו אנשים שלא היה להם כסף לאכול«, תגובה שמסרה לספרן לבקשה לכספי קניית ספרים עבור מדור הילדים, שהיה מיושן ובמצב פיזי מצער.
היא הייתה יכולה לענות שאם למשפחה לא היה אוכל, הרבה פחות היה לה ספרים וכאן הספרייה הציבורית יכולה להתערב כך שילד זה, מכיוון שהוא עני, לא ירגיש חסר חינוך ותרבות.
אבל לא, בספריות עירוניות רבות הספרנים לא שולחים, אלא חברי מועצת התרבות שבאים רק להצטלם.
אנו נמצאים בשנת בחירות ואני מחכה לראות אילו הצעות פוליטיות העלו המפלגות להחיות מוסד חשוב ביותר לחברה כמו ספריות.
האמת היא שהם חושבים עליהם כמשהו להשקיע בו בתקופות טובות, כי תמיד טוב לפתוח ספרייה, אבל זו הוצאה מיותרת בעתות משבר.
בקיצור, רק רציתי לשקף את תפקידה של הספרייה בגיבוש הקורא המבוגר.