ויסנטה נוניז, קורדובה מאגויל דה לה פרונטרה, נפטר ביום כמו היום בשנת 2002. הוא נחשב לאחד המשוררים האנדלוסיים הרלוונטיים ביותר במחצית השנייה של המאה הקודמת. חלק מיצירותיו הן אלגיה לחבר מת, ימי כדור הארץ, שירי אבות, שקיעה בפולי, שזכה בפרס המבקרים הלאומי. או שלושה ספרי אפוריזמים: אנתמה, סופיזם y סוריט. בשנת 1990 הוענק לו מדליית הכסף של אותיות אנדלוסיות. לזכור או לגלות את זה זהו מבחר משיריו.
Vicente Nuñez - מבחר שירים
לאהוב אותך
לאהוב אותך לא היה זר ורדים אחר הצהריים.
עזוב אותך כל יום לנצח ולא נראה אותך ...?
נשאר לי עוד לעזאזל גדול יותר.
חכה שתחזור מעבר למוות.
***
שיר
האם שיר הוא נשיקה ולכן הוא כה עמוק?
שיר - האם אתה אוהב אותי? - מתיישב - לא מדבר-
על שפתי שמבטלות שירה אם אתה מנשק אותי.
האם שיר נכתב, מעילה, מחובק?
הו מבוך אור מתוק, הו כהה,
אוי בלבול גבוה וסודי, אהובתי.
***
הידיים שלך
אני יודע היטב שזה לא יהיו הידיים שלך
אדום, מחימר אנושי בלתי הפיך,
אלה שיפגעו בי למרות מחר.
שלך הוא החלום שלי? שלי הם הבל שלך
ממלכות מבוך וארקנה.
אני מכיר היטב את מצבו הרופיסטי,
וכמה מי שתמיד מנצח מפסיד
למעט שתי תקיפות ריבוניות.
מה הם שווים בלעדי, מה סבל
כשנשרפו כמו כוכבים,
ממתי נישקתי אותם בלי לאהוב אותך?
אפר של זהב שנפל,
כמה הבזקים שלא היו שלהם ...
ורדים סמרטוטיים בידי המוות.
***
לָשִׁיר
זה שעובר מתעלם מקשתות העולם.
זה שמפיץ את גלימת הזהב שלו על האדמה.
זה שנושם ביער את קול הגשם
ותשכח מהטיפול שלה תחת הערבות.
זה שמנשק את הידיים שלך ורועד ומתמיר
למרות ההסתערות של הכל ושל עצמו.
זה שבצלך נאנח כמו פנינה אדירה.
זה שעובר, זה שמתארך, זה ששואף ושוכח.
זה שמתנשק, זה שרועד ומתמיר. זה שגונח.
***
שקיעת השמש
המערה ללא איש המכיר את המים
ומרית הצפחה של הים כנגד הסלעים
הם לא היו מוזיקה מעל,
או אפילו התגרה מול סירות עץ.
הקור של הגבוה ביותר,
מאחורי מדורת השמש של ההרים,
שריקה עבה נשפכה החוצה ואנחנו פעמינו.
"מלאכים הם ספינות ולא נספרות."
וכשאמרת את זה
בלי מאמץ זה שמשבית את הזיכרון,
חזה נימוח נבט לפתע:
המלאכים הם, הושארו להבנתם;
ואילו השמחה הכריעה אותי.
***
מכתב מגברת
לא פעם חשבתי על קו מאליוט;
זו שבה גברת משכנעת וחבוטה
הוא מגיש תה לחבריו בין לילך חולפת.
הייתי אוהב אותה כי, בדיוק כמו שלך,
החיים שלי הם המתנה חסרת תועלת ואינסופית.
אבל הנה, זה מאוחר והיא מתה מזמן,
ומכתב ישן מושלם באופן בנאלי
הזיכרון שלו מפזר ארומה רב שנתית ונדירה.
לונדון, תשע עשרה שבעה. חבר יקר:
תמיד הייתי בטוח, אתה יודע, שיום אחד ...
אבל נסה לתרץ אותי אם אני שוטט; האם זה חורף
ואתה לא מודע כמה אני דואג לעצמי.
אני אחכה לך. הערער גדל ושעות אחר הצהריים
הם מגיעים לשיא לעבר הנהר והאיים האדומים.
אני עצוב, ואם אתה לא מגיע, נושא לאנחות
יטביע את הארון, של סאטן משובץ,
בזבל השעמום והתבוסה המטונפים.
בשבילך יהיה מגדל, גן במצוקה
וכמה פעמוני בס לחים של הרמוניה;
ולא יהיו תה או ספרים או חברים או אזהרות
ובכן, אני לא אהיה צעיר וגם לא ארצה שתלך ... ».
והגברת הזו של אליוט, כל כך רכה ושלווה,
זה גם ייעלם בין הלילך,
ודגל ההתאבדות המרושע יישרף
רגע בחדר עם הצעקה האטומה שלו.