כריסטינה ג'ורג'ינה רוסטי הוא מת ביום כמו היום בשנת 1894 בלונדון. זה היה אחד מה משוררים אנגלים גדולים, למרות שהתהילה נלקחה יותר על ידי אחיו, גם הוא משורר וצייר דנטה גבריאל רוסטי. אבל כריסטינה בלטה גם בזכות עצמה בתחום שירה ויקטוריאנית והתנועה הפרה-רפאלית. זה מבחר שירים בזיכרון שלך או לגלות אותו.
כריסטינה רוסטי - שירים
יופי הוא הבל
בעוד הוורדים אדומים
בעוד החבצלות כל כך לבנות,
האם אישה הולכת לרומם את תווי פניה
רק כדי להביא הנאה?
היא לא מתוקה כמו הוורד
השושן נעלה וחיוורת יותר,
ואם היא הייתה כמו אדום או לבן
זה יהיה רק אחד מכמה.
אם היא מאדימה בקיץ האהבה
או בחורף הוא הופך מיובש,
אם היא מתהדרת ביופיה
או מתחבא מאחורי סומק מזויף,
היא מתלבשת במשי לבן או אדום,
וזה נראה עקום או כמו עץ ישר,
הזמן תמיד מנצח את המירוץ
שמסתיר אותנו מתחת לתכריכים.
ואז הם יצעקו
זה נראה כמו דבר קל לפעמים
מתחשק לשיר יום אחד,
אלא למחרת
אנחנו אפילו לא יכולים לדבר.
שקט בכנות
בעוד הדממה שוקעת;
יום אחר שנינו נשיר ונאמר
שתוק, סופר את הזמן
לתקוף ברגע:
תתכונן לסאונד,
הסוף שלנו קרוב.
אנחנו לא יכולים לשיר או לבטא את עצמנו?
בשתיקה, אם כן, הבה נתפלל,
ולהרהר על שיר האהבה שלנו
בזמן שאנחנו מחכים.
שִׁיר
כשאני אמות אהובתי
אל תשיר לי שירים עצובים
אל תשתול ורדים על המצבה שלי
ולא ברושים קודרים:
תהיה הדשא הירוק עלי
בטיפות וטל, הרטיב אותי.
ואם קמל, זכור;
ואם קמל, תשכח.
אני כבר לא צריך לראות את הצללים,
אני לא ארגיש יותר את הגשם,
את הזמיר לא אשמע יותר
שר את הכאב שלו.
ולחלום בדמדומים האלה
שלא קובע ולא מוריד,
לשמחתי אולי אני זוכר אותך
ולשמחתי אולי אשכח אותך.
הוודאות היחידה
הבל הבלים, אומר הדרשן,
כל הדברים הם הבל.
לא ניתן למלא את העין והאוזן
עם תמונות וצלילים.
כמו הטל הראשון, או הנשימה
חיוור ופתאומי מהרוח
או העשב שנקטף מההר,
כך גם האדם,
מרחף בין תקווה לפחד:
כמה קטנות השמחות שלך,
כמה זעיר, כמה קודר!
עד שכל הדברים יסתיימו
באבק האיטי של השכחה.
היום זהה לאתמול
מחר אחד מהם חייב להיות;
ואין חדש תחת השמש;
עד שיחלוף מירוץ הזמן העתיק
עוזרר הזקן יגדל על גזעו העייף,
והבוקר יהיה קר, והדמדומים יהיו אפורים.
ליד הים
למה הים אבל לנצח?
מגן עדן גורם לה לבכות
לשבור את גבול החוף;
כל נהרות הארץ אינם יכולים למלא אותה;
הים עדיין שותה, שאינו יודע שובע.
סתם ניסים של חסד
הם שוכבים חבויים במיטה הבלתי צפויה שלהם:
כלניות, מלח, חסרי תשוקה
עלי כותרת פרחוניים; מספיק חי
לנשוף ולהרבות ולשגשג.
חלזונות ציוריים עם קימורים, נקודות או ספירלות,
יצורים חיים מוטבעים כמו העיניים של ארגוס,
כולם יפים באותה מידה, אבל כולם ללא תחרות,
הם נולדים ללא ייסורים, הם מתים ללא כאב,
וכך הם עוברים.
זכור
תזכור אותי כשעזבתי
רחוק, לעבר הארץ הדוממת;
כשהיד שלי כבר לא יכולה להחזיק,
אפילו אני, מהסס לעזוב, לא רוצה להישאר.
זכור אותי כשאין יותר את היומיום,
שבו גילית לי את עתידנו המתוכנן:
רק תזכיר לי, אתה יודע את זה היטב,
כשזה מאוחר מדי לנחמות, לתפילות.
וגם אם אתה חייב לשכוח אותי לרגע
כדי להזכיר לי מאוחר יותר, אל תתחרט על זה:
לחופשת חושך ושחיתות
שריד מהמחשבות שהיו לי:
כדאי שתשכח אותי ותחייך
שאתה חייב לזכור אותי בעצב.
מקור: המראה הגותית