ה-14 בפברואר מתקרב וכולם רוצים להקדיש את שירי ולנטיין. עברו יותר מ-1.500 שנים מאז שהכנסייה הנוצרית הקתולית הקימה את התאריך הזה - המאה החמישית לספירה. ג.- להנציח את יצירות האחווה והאהבה הראויות לשבח של ולנטיין הקדוש מרומא. מאז, כידוע, מיליוני אנשים ברחבי העולם חוגגים ביום זה חברות, אבל מעל הכל, אהבה כזוג.
יש אינספור משוררים שהקדישו את זמנם להניף בפסוקיהם את החוט הדק שהופך שני ישויות לאחד: אהבה. כשחושבים על כל אותם רומנטיקנים שרוצים להקדיש את שירי ולנטיין, הרשימה העדינה הזו נוצרה עם יצירות מאת: אלחנדרה פיזארניק, אנטוניו מצ'אדו, פדריקו גרסיה לורקה, גוסטבו אדולפו בקקר, מריו בנדטי, חוסה מרטי, מגאלי סלאזאר סנבריה, חוליו קורטאזר, פטררקה, ג'יימס ג'ויס, אנחל מרינו רמירז, חיימה סבינס, מיגלז'וז'ה מאר ועוד. אל תפסיק לקרוא אותם.
"מי זורח", מאת המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיזרניק
אלחנדרה פיזרניק
כשאתה מסתכל עלי
העיניים שלי הן מפתחות,
לקיר יש סודות,
מילות הפחד שלי, שירים.
רק אתה יוצר את זכרוני
מטייל מוקסם,
שריפה בלתי פוסקת.
"אהבה", מאת המשורר הוונצואלי מגאלי סלזאר סנבריה
Magaly Salazar Sanabria
שום דבר שעצר אותי לא עוצר אותי. אני נראה מגושם, אבל אני מוצא בך שלווה. אני משתתף בגילוי שלך. אתה חתיכה שאני יכול להאכיל ממנה. הגוף שלי מביט בך כשאתה לא מתעלם ממנו. אני חוגג את הגעתך בזמן שאני שואף לתת לך שם. בוא, אני רוצה להראות לך את התכשיטים שלי, השמלות שלי, היינות שלי. אני רוצה לראות את הצורה שלך, את הערפל ברקע שלך, את המזבח שלך, ארבע מאות הזרועות שלך. אני מרגיש את העולם מתגלגל, טובע בזמן הזה שאומר שאנחנו לא.
"זה בוער לך בעיניים", מאת המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו
תעלומה בוערת בעיניך, בתולה
להתחמק ולוויה.
אני לא יודע אם האש היא שנאה או אהבה
בלתי נדלה מהאליאבה השחורה שלך.
אתה תלך איתי כל עוד אני מטיל צל
הגוף שלי והשאיר את חול הסנדל שלי.
-האם אתה הצמא או המים בדרכי?-
תגיד לי, בתולה חמקמקה ובת לוויה.
"אהבה נצחית", מאת המשורר הספרדי גוסטבו אדולפו בקאר
השמש תוכל להעכיר לנצח;
הים יכול להתייבש בן רגע;
ציר כדור הארץ עשוי להישבר
כמו גביש חלש.
הכל יקרה! מוות
כסו אותי בקרפ הלוויני שלו;
אבל לעולם אי אפשר לכבות את זה בי
להבת האהבה שלך.
"חשבתי עליך", מאת המשורר הקובני חוסה מרטי
חשבתי עליך, על השיער שלך
שעולם הצל יתקנא,
ושמתי בהם נקודה מחיי
ורציתי לחלום שאתה שלי.
אני הולך על האדמה בעיניים
הרים - הו, להיטות שלי! - לגובה כזה
שבכעס מתנשא או מסמיק עלוב
היצור האנושי הדליק אותם.
חי: -דע איך למות; ככה זה פוגע בי
החיפוש האומלל הזה, הטוב העז הזה,
וכל ההוויה שבנשמתי משתקפת,
ומחפש בלי אמונה, מתוך אמונה אני מת.
"ברוכה תהיה השנה...", מאת המשורר האיטלקי פטררקה
פטרארך
ברוך השנה, הנקודה, היום,
העונה, המקום, החודש, השעה
והארץ, שבה היא מקסימה
מבט כבול לנשמתי.
אשרי הפורפיה הכי מתוקה
לתת את עצמי לאותה אהבה השוכנת בנשמתי,
והקשת והחיצים, כי עכשיו
הפצעים מרגישים עדיין פתוחים.
אשרי המילים שאני שר איתן
שמו של אהובי; והייסורים שלי
החרדות שלי, האנחות והבכי שלי.
וברכתי את פסוקי ואומנותי
ובכן, הם משבחים אותה, ולבסוף, המחשבה שלי,
מכיוון שהיא רק חולקת את זה.
"האהבה שלי בשמלה קלה", מאת המשורר האירי ג'יימס ג'ויס
האהבה שלי בלבוש קליל
בין עצי התפוח,
איפה שהבריזה הסואנת הכי כמהה
רצים בחברה
שם, היכן שרוחות עליזות שוכנות לחזר
לעלים המוקדמים בעקבותיו,
האהבה שלי הולכת לאט, נשענת
לעבר הצל שלו השוכב על הדשא.
ושם השמיים הם כוס כחול צלול
על האדמה המחייכת,
האהבה שלי הולכת לאט, עולה
השמלה שלה ביד חיננית.
"מכתב אהבה", מאת המשורר הארגנטינאי חוליו קורטאזר
כל מה שאני רוצה ממך
זה כל כך מעט עמוק בפנים
כי בסופו של דבר זה הכל
כמו כלב חולף, גבעה,
הדברים האלה של כלום, כל יום,
ספייק ושיער ושני גושים,
את ריח גופך,
מה שאתה אומר על כל דבר,
איתי או נגדי,
כל זה כל כך מעט
אני רוצה את זה ממך כי אני אוהב אותך.
שאתה מסתכל מעבר לי,
שאתה אוהב אותי בהתעלמות אלימה
של מחר, שהבכי
מהתרסקות המסירה שלך
מול מנהל משרד,
ושהתענוג שאנחנו ממציאים יחד
להיות עוד סימן לחופש.
"סונטת התלונה המתוקה", מאת המשורר הספרדי פדריקו גרסיה לורקה
פדריקו גרסיה לורקה.
של העיניים והמבטא הפסלניים שלך
שבלילה שם אותי על הלחי
הוורד הבודד של נשימתך.
אני מצטער להיות על החוף הזה
תא מטען ללא ענפים; ומה שאני הכי מרגיש
אין את הפרח, העיסה או החימר,
לתולעת הסבל שלי.
אם אתה האוצר הנסתר שלי,
אם אתה הצלב שלי והכאב הרטוב שלי,
אם אני הכלב של אדנותך,
אל תתנו לי לאבד את מה שצברתי
ולקשט את מי הנהר שלך
עם עלים של הסתיו המנוכר שלי.
"פסוקים של חדר שינה ללא ירח", מאת המשורר הוונצואלי אנחל מרינו רמירז
אנחל מרינו רמירז
פסוקי חדר שינה ללא ירח
איפה יורד גשם בלילה טהור,
להיות סמלים של פסולת
ללא כל מתינות.
אני נוגע בגוף שלי ואני נוגע בך
בלי לכבד את הגבולות,
למיטה יש דרכים
לשאוב את הרעש המטורף.
האהבה שלי לא אדישה
הוא קיר של השתקפויות
כי במראות העירומות
הם אוהבים את המחווה התמימה שלך.
הקמה של מבט
הדרך לא מפזרת את זה,
החץ הזה הוא טחנה
שמצית את הלהבה
הוורדים הישנים שרים
כשהמילה הרעבה שלי
רוצה לאמץ את הסערה
של הירכיים האובדניות שלך
אני כבר לא סופר את הדקות
שלא לדבר על השעות
עם הליטופים הנלהבים שלך
תכונות שאבדו זמן.
להתאהב זה מפחיד
לפי הגאות הבלתי נראית שלו:
משימה לא קלה
להשיג יין מהכרם.
שנינו מושגיים
שהצניעות שלו מתה,
אם החומר רוצה את זה
השטן מחפש סיבות.
מוטיבים ביד חופשית
בזווית האפלה ביותר שלך,
לשתות את הציאניד
של תשוקה ממושכת.
ובסוף המיטה גונבת
כל שתיקת הרוח,
הנשימה מאושר
אין ירח מעל חדר השינה.
"בואו נעשה עסקה", מאת המשורר האורוגוואי מריו בנדטי
בת זוג
אתה יודע
אתה יכול לספור
איתי
רק עד שתיים
או עד עשר
אבל לספור
איתי
אם אי פעם
מזהיר
שאני מסתכל בעיניה
ופס של אהבה
לזהות בשלי
אל תתריע על הרובים שלך
וגם לא לחשוב איזה דליריום
למרות התבואה
או אולי בגלל שהוא קיים
אתה יכול לספור
איתי
כן בפעמים אחרות
הוא מוצא אותי
זועף בלי שום סיבה
אל תחשוב כמה עצלן
עדיין יכול לספור
איתי
אבל בואו נעשה עסקה
הייתי רוצה לספר
איתך
הוא כל כך חמוד
דע שאתה קיים
מרגישים חיים
וכשאני אומר את זה
אני מתכוון לספור
גם אם זה עד שניים
גם אם זה עד חמש
כבר לא לבוא
מיהר לעזרתי
אלא לדעת
בטוח
שאתה יודע שאתה יכול
תסמוך עליי.
"שמך", מאת המשורר המקסיקני חיימה סבינס
חיימה סבינס
אני מנסה לכתוב את שמך בחושך.
אני מנסה לכתוב שאני אוהב אותך.
אני מנסה להגיד את כל זה בחושך.
אני לא רוצה שאף אחד יגלה
אף אחד לא מסתכל עליי בשלוש לפנות בוקר
הליכה מצד אחד של החדר לצד השני,
מטורף, מלא בך, מאוהב.
מואר, עיוור, מלא בך, נשפך החוצה.
אני אומר את שמך עם כל השקט של הלילה,
הלב הסתום שלי צורח את זה.
אני חוזר על שמך, אני אומר את זה שוב,
אני אומר את זה ללא לאות
ואני בטוח שיהיה שחר.
"אהבה", מאת המשורר המקסיקני סלבדור נובו
סלבדור נובו
אהבה היא השתיקה הביישנית הזו
קרוב אליך, מבלי שאתה יודע זאת,
ותזכור את הקול שלך כשאתה עוזב
ולהרגיש את חום הברכה שלך.
לאהוב זה לחכות לך
כאילו היית חלק מהשקיעה,
לא לפני ולא אחרי, כך שאנחנו לבד
בין משחקים לסיפורים
על יבשה.
לאהוב זה לתפוס, כשאתה נעדר,
הבושם שלך באוויר שאני נושם,
והרהר בכוכב שבו אתה מתרחק
כשאני סוגר את הדלת בלילה
"הגוף של אהובי", מאת המשורר הוונצואלי מיגל חוסה מרקס
מיגל חוסה מרקז
הגוף של אהובי
לא גוף של אישה
ואין לו עיני אביו
הפה של אמו
וגם לא הלובן הזועם של הקורסיקאים
שהוטלו בכוח על הסבתות שלהם
בלילות כיבוש עתיקים
הגוף של אהובי
זה אפילו לא גוף
האם זה טפטוף של בשר
הטלה מרדנית של אטומים
מסרבים לטאוטולוגיה השווא של האלקטרון
וסיבוביו הנצחיים על הריק
הגוף של אהובי
אין פינות או גבולות
עקומות אבודים או ניצחו
כי הוא בלתי ניתן לשינוי כמו הסלע
ואינו יודע על גבולות או מידות
כי אין גבול לריקוד שלך
הגוף של אהובי
זה לא של אדמה וזה לא של אוויר
לא נרטב או נשרף
זה לא שלי, זה לא שלך, זה לא של אף אחד.
זהו עץ נוודים ללא הר
זוהר זוהר נפוח מרוב אי נוחות
השורש המשוח של כל הציפורים
הגוף של אהובי
זה לא שושנת הרוח
זה לא הוורד
זו לא הרוח
זה לא גיאוגרפיה למפות ולפריגטות
הכל בדרום, הכל עמק, הכל יללה
עלה הכותרת המורם של הקוץ
זו סערה שטופת שמש
ים של לבה באמצע הטונדרה
חץ השמש מתחת לקשת הירח
מוות הנובט בחיים הנידחים
הגוף של אהובי
זה לא המספר החבוי של הדברים
זה לא הכלום המתוק
וגם לא בתוליה של השתיקה
היא הרכות הלא ראויה של גלקסיות
הגונה של יונק הדבש של הזמן
הר געש של רוך בהתפרצות מתמדת
כוכב השלום עץ דקל ובטן
סיכוי שמסדר את עצמו מחדש בפה שלי
ומחזיר הכל לזרעו
הגוף של אהובי
זה לא גן לעלים יבשים
הפנאי הקטלני של אהבה פושרת
הבירוקרטיה של הקשר
לא מבין את השקט של האיזון
ותמיד מקנן למעלה או בבור
גבוה גבוה
עמוק עמוק
אחרת
אינו מקנן
וגם לא טיסה
"תגיד 'אהבה'", מאת המשורר הוונצואלי חואן אורטיז
חואן אורטיז
תגיד אהבה"
לבנות בית
שצף בשטח הפתוח.
זה יותר מדי עבור כדור הארץ
כמו צלב,
כמו האמיתות,
לכן זה עובר מהפוגה להפוגה
על שפות
באוויר
תגיד אהבה"
לנער את האורוות,
חיות שכנות
בשורשי הגוף.
זה יותר מהסניף
מבלי להפוך לעץ,
מים שיורדים גשם בין שני אופקים
ושום דבר לא מציף
אלא לבו של המתגעגע.
כאשר העליון הזה
ביקר בפי
ואתה שיחקת
הר העלים על החזה שלי,
הבאתי את שפתי לידי.
מאז
נראה ששכחתי
איך לרומם את המשכן שאנחנו
עם צליל,
נראה ש,
אבל איפה אני שם את הליטוף
עיניים יוצאות,
משהו שר
ולהתראות בפנים.
"בלי לומר 'אני אוהב אותך'", מאת המשורר הוונצואלי חואן אורטיז
אם תלווה אותי באהבה הזו מבלי לומר "אני אוהב אותך",
אני אהיה בכל רגע
כפוף לך יותר ממילה,
והשורש יהיה עמוק יותר,
ונהיה כמו אבן עם פרפרים בפנים.
אני הולך לצד הדרך, אתה יודע,
אני רוצה להפיל את חומות הזמן עד עכשיו שלנו,
אבל הוא עדיין חסר והמוות קרוב.
לחיות את זה זה להבין את המזל בזמן שהחיוך מכתיר את הניצחון,
ואנחנו עוברים מהלוויה להלוויה
ואנשים מרוצים עם אחד מבלי לדעת מה קורה.
צלב הקפה הזה שמבקר בשעות הרגילות לוקח איתך את חלום היד,
ואני מתענג על ירכיך, נותן לך בתוך אורות לשוני...
עד אז כבר מאוחר מדי לחזור
והלב הופך למקום ללכת בו לעתים רחוקות,
שוכח מי אתה,
כי נוח להכפיל חיים ולשמור אותם עד שיהיה נבון
ואני יכול לראות אותך שוב.