כשמדברים על שירה ספרדית-אמריקאית, השם הפרטי שיוצא או אחד הראשונים, הוא ללא ספק זה של רובן דריו, עם מי המודרניזם, אך קיימת שירה ספרדית-אמריקאית מעבר לזו או מאת חוסה הרננדס, משורר גדול אחר.
בין היתר בולטים הקולות הבאים: גבריאלה מיסטרל, חוסה מארטי, פבלו נרודה, אוקטביו פאס, סזאר ואלג'ו y ויסנטה הידוברו. במאמר זה נדבר על שלושת הראשונים, ובזה שיתפרסם מחר נדבר על שלושת האחרונים. אם אתה אוהב שירה, או ליתר דיוק, שירה טובה, אל תפסיק לקרוא את מה שבא.
גבריאלה מיסטרל
גבריאלה מיסטרל, או מה זהה, לוסיה גודוי היא הייתה אחד המשוררים של אותה תקופה שעם שירתה ניסתה לגלות ריאליזם, מציאות יומיומית, וגם מקלט באינטימיות.
גבריאלה, שהייתה פרס נובל לספרות בשנת 1945, כתבה "סונטות המוות", אחת מיצירותיו הטובות והרלוונטיות ביותר. זה בהשראת ה- התאבדותו של רומליו אורטה, אהבתו הישנה. והסונטה הראשונה הולכת כך:
מהנישה הקפואה שגברים מכניסים לך,
אפיל אותך לארץ הצנועה והשטופת שמש.
שאני צריך לישון בזה, גברים לא ידעו,
ושאנחנו צריכים לחלום על אותה הכרית.
אני אשכיב אותך על האדמה שטופת השמש עם א
מתיקות של אם לבן הישן
והאדמה צריכה להיות רכה בעריסה
עם קבלת גופך כילד כואב.
ואז אני מפזר עפר ואבק ורדים,
ובאבק הכחלחל והבהיר של הירח,
קטלנים יכלאו.
אני אסתלק משירה הנקמות היפות שלי,
כי לאותו כבוד נסתר ידו של לא
תרד למחלוקת על קומץ העצמות שלך!
ז'וזה מארטי
לחוסה מארטי, הקובני, היה שירה כדרך תקשורת כנה, שבאה לידי ביטוי בצורה רשמית דרך הפשוט והיומיומי. המשורר מזדהה ב "פסוקים פשוטים" עם שירתו, כיוון שהוא הציג ועיצב את נפשו כפי שהייתה. בעת כתיבת הפסוקים הללו הוא חושף את עצמו: יחידה המורכבת מאלמנטים שונים ומנוגדים, כפי שקורה כשהוא שם "חולשת הצבי" נגד "חוזק הפלדה". זה גם משקף רגשות כמו סולידריות וביטול טינה:
טיפח ורד לבן
ביוני כמו ינואר
בשביל החבר הישר
מי נותן לי את ידו הכנה.
ועל האכזריות שקורעת אותי
הלב שאיתו אני חי,
גדילן גדילן או סרפד;
אני מגדל את הוורד הלבן.
פבלו נרודה
אני לא יודע כמה פעמים כתבתי על המחבר הזה, אבל אני לא מתעייף. נרודה היה ותמיד יהיה אחד השמות הגדולים בשירה העולמית, לא רק באמריקה הלטינית. רק על ידי שמות העבודה שלך "עשרים שירי אהבה ושיר נואש", שפורסם בשנת 1924, אנו אומרים הכל ... והיה חסר לי שורות לפרסום כל מה שראוי לקרוא על ידי מחבר זה. אבל אני אהיה קצר, או לפחות אנסה להיות:
שתשמע אותי
המילים שלי
לפעמים הם רזים
כמו עקבות שחפים בחופים.
שרשרת, נחש רעשן שיכור
כי הידיים שלך רכות כענבים.
ואני מסתכל על דברי מרחוק.
יותר משלי הם שלך.
הם מטפסים בכאב הישן שלי כמו קיסוס.
הם מטפסים ככה על הקירות הלחים.
אתה האשם במשחק המדמם הזה.
הם בורחים מהמאורה החשוכה שלי.
אתה ממלא הכל, אתה ממלא הכל.
לפניך הם אכלסו את הבדידות שאתה כובש,
והם רגילים יותר לעצב שלי ממך.
עכשיו אני רוצה שהם יגידו את מה שאני רוצה להגיד לך
כדי שתוכלו לשמוע אותם כמו שאני רוצה שתשמעו אותי.
הרוח של הייסורים עדיין גוררת אותם.
הוריקני חלומות עדיין מפילים אותם לפעמים.
אתה שומע קולות אחרים בקולי הכואב.
דמעות של פיות ישנות, דם של תחנונים ישנים.
תאהב אותי, בן זוג. אל תעזבו אותי. עקוב אחריי
עקוב אחריי, שותף, לגל הייסורים הזה.
אבל המילים שלי מכתימות את האהבה שלך.
אתה כובש הכל, אתה כובש הכל.
אני מכינה מכולן שרשרת אינסוף
לידיים הלבנות שלך, רכות ענבים.
אם אהבתם את זה ונהניתם לקרוא את המאמר הזה כמו שכתבתי אותו, אל תחמיצו את החלק השני שיתפרסם מחר, יום חמישי. בו נדבר בקצרה על אוקטביו פז, סזאר ולג'ו וויסנטה הוידוברו.
אני מטוקומאן ואני חי עם ציורי הקיר האקטיביים הפואטיים שקוראים אותם מדי יום. אהבתי לראות את תמונת השער הזו במאמר. תודה!