הממלכה, הרומן החדש של ג'ו נסבו. סקירה

Que es חוות אופגרד המבודדת בהר. והאופגרדים הם משפחה של אבא, אם ושני אחים, רוי וקרל, שם גר עכשיו רק רוי, הבכור. בודד, שבייתי, אוהב ציפורים ומנהל תחנת הדלק בעיר, הוא מנהל חיים סתומים ושקטים לכאורה, כמעט ללא קשר עם תושביו, למרות שהוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו. אבל החיים האלה הולכים להתהפך - שלא היו הראשונים וגם לא האחרונים - כשאחיו קרל יחזור לאחר 15 שנה בחו"ל לשם עזב לאחר מות הוריו בתאונת דרכים.

קרל לא חוזר לבד, הוא גם מביא שאנון, אשתו, אדריכלית ובעלת אישיות כובשת כמו שהיא מיוחדת. ושניהם מגיעים עם תוכניות נהדרות משלהם, אלא גם כדי לשפר את הקהילה: לבנות בית מלון יוקרה באזור.

יש להם את הכריזמה של קרל, תמיד עליז, מואר, נרגש ויוזם, מול רועי השקט, הרציני והרבה פחות מושך, שגם תמיד הוציא את הערמונים מהאש. וזה ימשיך לעשות זאת בגלל האחים אופגרד הם מסתירים עוד הרבה סיפורים מהעבר שיצטרפו לסיפורים המופעלים על ידי ההווה וטבעם, שכבר מוצגים יותר מבהיר בפרולוג הפתיחה המזעזע.

זה מה שקרל אומר בשיחה זמן קצר לאחר שהגיע והציג זאת בפני אשתו. רוי הוא זה שמספר לנו את כל הסיפור בגוף ראשון, הקול הסיפורי הרגיל בו משתמש נסבו ברומנים שפורסמו מלבד הסדרה של הארי חורכמו מתלהבי ראש o דם בשלג y שמש בדם. וזה מראה את זה נינוח בָּה. כל מי שחצינו כותב יודע שזה מאפשר חופש פעולה גדול יותר לאני השונים שאנחנו רוצים להוציא, גם אם עלינו להקריב את נקודת המבט של שאר הדמויות. בנוסף, רוי פונה לקורא פעמים רבות, כאילו הוא מדבר אלינו רוכן מעל דלפק בר ושותה משקה מפעם לפעם.

"המשפחה ראשונה. לטוב ולרע. לפני שאר האנושות.

האם הביטוי זה מסכם את זה ומרכז הכל מה נקרא ב הממלכה. זו המוטיבציה והחוש היחידים שרוי צריך לעשות את מה שהוא עושה למענה ועבור אחיה בפרט. ומה שהוא עושה זה הכל ולמרות הכל.

קראתי על המרכיב הדתי (שאינו אַגָדִי, יצרני כותרות בתקשורת) בסיפור זה לאורך כל הדרך קין והבל, שהם גם שמות שניים של הדמויות. אבל לא, אין כלום מכיוון שהסיפור הזה לא מסתיים כמו זה של האחים המקראיים הראשונים. מה שיש הוא הרגיל בנסבו, שלא מרמה איש או, לפחות, לא קוראיו הנאמנים: א דיוקן קולוסאלי של הטבע האנושי שנע תמיד בין אהבה למוות בסימן טרגדיה.

לא קרל אופגארד הוא הבל גלוי וחביב, למרות ההתעללות שהוא סבל, וגם רוי אינו קין חסר רחמים. ואתה משכנע את עצמך בזה כשאתה מכיר אותם ואת נסבו - עם מיומנות הסימן המסחרי ההיא - מאפשרת לך לראות את הסדקים המעמיקים בעורם ברגע הנכון. ההישג, שהסופר הזה משיג תמיד, הוא זה אתה שם את עצמך בעור הזה, במיוחד בזה של רוי, אותו אתה רואה עצמך מלווה (ומצדיק) באותה כוונה וצעדים שהוא נוקט, גם אם הם נוראיים.

מה לא היית עושה בשביל אח ובשביל להסתיר או לא להימנע מתועבה? רוי נושא את זה ועם אחריות ואהבת אחים אבל גם אכזבה, השפלה וקנאה, כעס על הונאה וחולשה, על ידי שאפתנות מוגזמת ובגידה של אותו דם שהוא שלך ובשבילו הקרבת והרסת את שניהם בדרכים הבלתי נתפסות ביותר. וגם האהבה שאתה חושב שמגיעה לך, שיכולה להיות הוגנת ונכונה פעם אחת בחייך, מכיוון שזו שאתה חי היא טעות מוחלטת. נו רוי עשה, עושה, ירצה ויקריב הכל לאחיו, למרות שקרל בכלל לא ראוי לזה. זה משחק המאסטר.

"כולנו מוכנים למכור את נפשנו. אלא שכל אחד שם עליו מחיר אחר.

את האריזה משלימה גלריית דמויות משני לאלו שמונעים גם משאפתנות, שקרים והופעות. ממוכר הרכב שמנהל אמפוריום מקומי והוא גם מלווה חסר מצפון, לאשתו, לעובדי תחנת הדלק, ראש העירייה לשעבר, העיתונאי המקומי ובעלה של חברתו לשעבר של קרל אופגארד או המספרה הרכילנית והמטלטלת.

כולם מוקפים סביבה מעורפלת ומעיקה של עיירות קטנות שם יש הרבה מה להסתיר בארונות, במיוחד סודות ודם. רק קורט אולסןנראה כי השוטר שחוקר אירועים בעבר ובהווה סביב האופגרדים נחוש למצוא אמת שלא באה לעולם. ואפילו שאנון, אשתו של קרל, תיסחף באותה ספירלת הסודות והטרגדיות של בעלה וגיסה: "אנו מפרים את המוסר לשים זאת בשירות האינטרסים שלנו כאשר אנו מרגישים כי חבילה שלנו מאוימת. . "

יעקוב ויכוח נצחי בקרב קוראים שרוצים רק את הארי הול ואלה שאנחנו נהנים מכל מכתב שנסבו כותבאו על אותו שוטר מאהבותינו וצערנו או על כל סיפור שעולה בראשכם.

לכולם חותם, הניתוח הייחודי שלו של הסתירה האנושית, עם הטוב והגרוע ביותר שיש לנו או מה שאנחנו מסוגלים, את היכולת שלו לגרום לנו לחשוב דבר אחד וההפך עם הקריינות הישירה ההיא, לכבדים וללב, לחפש אותנו ולהסיר את נקודת החשכה ולהצדיק אותה. עם נסבו, ותמיד ללא ספק, החושך הוא לגיטימי כמו אור.