היי, en Actualidad Literatura אנחנו מראיינים יעל לופומו (בואנוס איירס, 1989), מאייר ארגנטינאי שהקבלה הגדולה שלו ברשתות החברתיות הובילה לכך עורכי קייזן תסתכל עליו למהדורת העבודה ליטו על מאדים, אשר ישוחרר בקרוב לשמחת כל חסידיו.
Actualidad Literatura: בוקר טוב יעל. כדי ליצור את הוויגנטים שמביאים לך כל כך הרבה הצלחה, אתה משתמש במילים ובציורים בו זמנית. האם אתה מרגיש כמו סופר ומאייר בחלקים שווים או שהייעוד שלך נוטה יותר לאחד משני ההיבטים?
יעל לופומו: למעשה התחלתי בביטויים ששמעתי פעם וגרמו לי להרגיש נגע בשלב מסוים, אבל אז התחלתי להכין ביטויים של דברים שקורים לי, דברים נפוצים שקורים לאנשים רבים, ומכיוון שאני מאיירת , I השילוב של אמנות עם קצת שירה, לקרוא לזה כך, היה טוב. אני בכל מקרה מרגיש יותר מזוהה על ידי האיורים.
AL: אין להכחיש את הפופולריות שלך ברשתות החברתיות, במיוחד באינסטגרם. האם אתה מרגיש שזה היה קרש קפיצה טוב בכדי לצאת לאור? איך אתה מעריך את החשיבות של העוקבים כיום עבור מחברים חדשים לפלס את דרכם לעולם הספרים המודפסים?
י.ל: האמת היא שסוגיית העוקבים חשובה לי, כך שהיא תמשיך להיות ויראלית עוד יותר ותשפיע יותר, ועל סמך דרכים חדשות מתגלות. אני חושב שבלעדיהם לא אוכל להשיג שום דבר שאני עושה היום ואני מאוד אסיר תודה לעוקבים שלי, ואני שם לב לזה כשהם כותבים לי, אני עונה בזה אחר זה ... הייתי מאוד מופתע לפי מספר העוקבים בחמישה חודשים בלבד, אבל אני חושב וחולם שזה הולך ליותר. היום אני מרוכז ומתרגש מאוד לסיים את מהדורת הספר עם עורכי קייזן, ואז אולי יפתחו דרכים אחרות.
AL: השאלה הבאה נסובה בדיוק על עורכי קייזן. הם הביעו את כוונתם להמר על כל ההבטחות שיש להן קול משלהן באינטרנט, אך זקוק למאמר מערכת שיתאים להן כדי להשאיר את מורשתן על הנייר. למעשה אתה תהיה הדמות הראשונה באוסף המאיירים שלו. איך אתה מעריך יוזמה זו ואת העובדה שהם הימרו כל כך קשה עליך?
YL: אם לומר את האמת, אני מעריך את המאמץ שלך יותר מדי, לא רק ביחס אלי, אלא גם את התשוקה והמסירות שאתה משקיע בזה כל יום ... אני מאוד אסיר תודה ומאוד נרגש, אני אדם של דימוי עצמי נמוך ולכן הופתעתי כשחאבייר סיפר לי על מהדורת ספרו של LITO EN MARTE. אין לי דרך להודות להם, אצטרך לנסוע לספרד כדי לתת להם חיבוק טוב. הוא סמך עליהם רבות ובפרויקט היפהפה הזה.
AL: למדת לקרוא ולצייר כשהיית צעירה מאוד והוריך מילאו תפקיד חשוב מאוד בלמידה המוקדמת ההיא. האם אתה חושב שהחברה של ימינו יודעת לקדם יכולות וכישרונות מולדים של ילדים? איזה תפקיד אתה חושב שמשפחות ובתי ספר צריכים למלא בהקשר זה?
YL: אני חושב שציור חשוב מאוד, במיוחד כשאנחנו ילדים, ציור לא רק משקף את מה שהאני הנסתר שלנו אומר, אלא גם מדבר על הרגשתנו הרגשית, במיוחד על לוחות הצבעים בהם אנו משתמשים. למרבה הצער, כיום, משפחות אינן נותנות ציון לחשיבות שהיא צריכה להיות. אולי זה לא להכיר את עולם האמנות ומה הוא מרמז בנו. כיום בנים ובנות מכוונים יותר לכישורים אחרים הדורשים שימוש בכלי כמו אינטרנט, או כישרונותיהם מודרניים מאוד וההורים של ימינו אינם מבינים אותם בדרך כלל ולכן הם אינם נותנים להם את תמיכתם. המקרה של יוצאי הנוער משמש דוגמה, שכן בהרבה מקרים הוריהם אינם מסוגלים להעריך את המימד של מה שעושים ילדיהם. אני מאמין שבתי ספר, או ליתר דיוק מי שעובד בהם, צריכים לשנות את שיטת הלימוד, פחות קשים וגמישים יותר ולהשתמש בטכנולוגיות חדשות. לפחות כאן בארגנטינה אנחנו די מיושנים ביחס לחינוך. אני מאמין שחינוך פרטי לא צריך להתקיים. אנו מלמדים ילדים להבדיל בכך שיש מקומות מיוחסים עבור הפחות והחברה והתקשורת הגדולה איכשהו גורמים להם לראות שהפרטי הוא הטוב ביותר במקום ללמד אותם שוויון.
AL: בגיל 18 התחלת את לימודיך בפקולטה לארכיטקטורה ועירוניות בסיודד דה לה פלאטה. איך ההשכלה האוניברסיטאית שהצלחת לרכוש שם השפיעה על עבודתך?
YL: Uff .. הרבה. במיוחד בתקשורת חזותית, בה לימדתי. שם למדתי הרבה על השימוש בצבע, הקווים, הניגודים שאנחנו משתמשים ולמה, האופן שבו אנו משתמשים בצבע ... אני חושב שהפקולטה לימדה אותי את רוב מה שאני מבין באמנות, ואני מעריך את זה. דייגו קרמשי, פרופסור בהווה לשלושה מקצועות בפקולטה.
AL: הדמות שמככבת בסרטים המצוירים שלך נקראת Lito ואתה מגדיר אותו כלב מפטפט. אתה, יעל לופומו, נקראים יעליטו במעגל הקרוב שלך. עד כמה ליטו הוא תמליל של יעל עצמה? אילו תכונות שלו אתה מזהה כשלי שלך? יש בך משהו שרלטני?
י.ל: (מחייך). התגלה לי, אני שרלטן מדי, עד לנקודה בה אתה רוצה להשתיק את קולי. אני מאוד אוהב לדבר, אבל לא רק על אהבה כמו שלליטו, אלא גם על נושאים אחרים כמו אדריכלות, פילוסופיה ואמנות. לא מזמן עברתי שלב דיכאוני, אני חושב שלליטו נמצא בשלב כלשהו ומזהה מה קורה באותו הרגע.
AL: דווקא ההשתקפויות של ליטו עזרו לאנשים רבים שחשו מזוהים כשעוברים רגעים דומים. אני מניח שזה משהו שמנחם אותך ושאתה מרגיש גאה בו ויהיו העוקבים של עצמך שישלחו לך את המשוב החיובי הזה, בנוסף לתודה. האם אתה זוכר איזה מקרה ספציפי שסימנתי לך בו הווינאות שלך וההודעות שהם מכילים שימשו לגרום לאנשים אחרים להרגיש טוב יותר?
YL: היו הרבה מקרים, הודעות רבות הגיעו אלי מזוגות שאמרו לי דברים כמו "בזכות ההודעות שלך הצלחנו לתקן את הבעיות שלנו, בזכות הציור שלך הבנתי מה קורה לי ...". האחרונה שאני זוכר הייתה ילדה. הוא אמר לי שהוא הלך לאכול במסעדה בשם "וולטרה" הממוקמת בוולנסיה, והוא פגש את בן זוגו, ממנו הוא עומד להיפרד מכיוון שהוא יוצא לטיול לעבודה חדשה. כשהם התיישבו הם קיבלו את המכתב עם הוויניטים שלי, מכיוון שהאותה מסעדה מפרסמת בהם על בסיס חודשי את עבודתם של כמה אמנים מוזמנים, ואני נוגע בתמונה שאומרת "עכשיו מה אני עושה עם הרצון הזה לנשק אותך?" איפה ליטו מסתכל על מטוס שעוזב. לאחר מכן והסתכל באחרים, החתן החליט להישאר. מאותו יום ואילך נוכחתי לדעת מה אני יכול לעשות לאנשים. האמת הייתה שהופתעתי מאוד, ויותר מכך כשאני זוכר את זה שוב.
AL: חלק מהמאפיינים המוכרים והמאפיינים ביותר בטכניקת הציור שלך הם קווים פשוטים ומינימליזם. האם זו אסטרטגיה להשאיר יותר מרחב נפשי למושגים ולהשתקפויות שפותחו בתמונות?
YL: היה אדריכל גרמני בשם מיס שאמר "פחות זה יותר." הוא התייחס לעובדה שככל שיותר אלמנטים מופיעים על מטוס, כך הוא פחות יפה, כמה שפחות מופיעים, כך הוא יפה יותר. אנו יכולים ליישם זאת בכל ההיבטים, בין אם הם אמנותיים ובין אם לא.
AL: נושא הסרטים המצוירים מסתובב לעתים קרובות סביב היעדר יקיריהם, שברון לב או נוסטלגיה. באיזו מידה החוויות השליליות שחיית השפיעו יותר על עבודתך מאשר על החיוביות? האם אתה לוקח את הבריאה כמין אלכימיה המסוגלת להפיק זהב מחומרים סנטימנטליים פחות אצילים?
YL: אני חושב שזו הנקודה למה כל כך הרבה חסידים. כולנו עוברים תקופות קשות בחיינו. וכאן אנשים מרגישים מזוהים. על חוסר האהבה, ההונאה על חוסר מישהו. הדיכאון שלי היה הסיבה שבגללה התמקדתי את עבודתי בסוגיות מסוג זה.
אל: באנו לראות את ליטו מצטט קורטזר. אילו אוריינות אחרות השפיעו עליך? ומאיירים?
YL: חוליו הוא ההתייחסות הגדולה שלי, אבל גם אחרים כמו פבלו נרודה או אלפונסינה סטורני. אני חושב שהם הטובים ביותר במה שאני אוהב. מאיירים, האמת, אני יותר צייר, אני עושה עבודות נפט, אני מעריץ של וינסנט ואן גוך. אני אפילו מקעקע את פניו. הוא לא היה מעולם הסרטים המצוירים, עד שנולד ליטו. יש משהו שאף אחד לא יודע, ליטו נקרא MILU והוא נולד בפייסבוק הרבה לפני שנולדו ייננים גדולים כמו ניקו אילוסטראציות.
AL: נראה כי לעולם החלומות יש תפקיד בולט וחוזר בסרטים המצוירים שלך, באמצעות התייחסויות טקסטואליות במשפטים או בגלל האופי החלומי של הנופים שאתה מצייר. האם אתה מחלץ חומר לעבודה שלך מהחלומות שלך? האם חלמו על כל אחד מהוויגרטים שלך לפני שהועלו על הנייר?
YL: כמה. בדיוק האחרון שהעליתי. חלמתי על סבי, שאיבדתי והוא היה אחד האנשים הקשים ביותר לקבל שהוא לא על כדור הארץ. חלמתי על כוכב הלכת שבתאי מלא בצבעים אדום, כחול, פוקסיה, ולא יכולתי שלא לצבוע אותו. אבל כמה ויג'נטים שחלמתי עליהם ולא רק זה, אלא גם ציורים.
AL: עכשיו כשאתה מדבר על כוכבי לכת, השאלה חייבת. חשבון האינסטגרם שבו אתה מפרסם את היצירות שלך נקרא Lito en Marte, והוא זה שייתן את הכותרת לספר שנוכל לקרוא בקרוב. באחת הווינטות ליטו פשוט אומר "אני אוהב לאהוב אותך." האם מדובר במשחק מילים שיכול להסביר את משמעות שם החשבון ואת שם הספר? (אני אוהב לאהוב אותך)
YL: זה ביטוי שכתבתי לחברה שלי, ומאוד אהבתי את זה יותר מדי, זה מראה על פשטות. אתה יודע מאיפה זה בא? שאלתי את עצמי "האם יש משהו חזק יותר מלומר" אני אוהב אותך "?" וחשבתי על התשובה הזו. אני אוהב לאהוב אותך. אני אוהב את כוכבי הלכת, במיוחד את תעלומת היקום, את צבעי הקוסמוס ...
AL: בחשבון האינסטגרם שלך אתה מגדיר את הסגנון שלך כ"אמנות עם תערובת של אהבה "והאמת היא שזה נראה המתכון להצלחה שלך. אבל כידוע, בכל מתכון טוב הכמויות וגם הפרופורציות משפיעות מאוד. האם הייתם מעזים לבטא את התערובת באחוזים? כמה אמנות וכמה אהבה בסרטים המצוירים הגדולים שאתה עושה?
י.ל: אהבה נמצאת בכל מקום, בכל הציורים, בכל המשפטים והכתבים, בכל ההערות. אפילו בצבע. הצבעים גם הם, מייצרים רוך, מייצרים שלווה. אולי לאמנות יש קצת אהבה, בגלל זה התערובת, האמנות הם הצבעים ואוהבים את האמרות.
AL: לבסוף, אנו רוצים להודות לך על ההזדמנות שנתת לנו ואפשרה לנו להכיר אותך בצורה יסודית יותר. אנו רוצים שתפנה ישירות לקוראינו כדי לסיים את הראיון הזה בהודעה קצרה עבורם.
YL: תודה לך. אני מאוד שמח על כל זה שאני עובר, שמח מאוד שקיבלתי את הראיון הראשון שלי, שם הרגשתי בנוח לומר את מה שחשבתי ולהרגיש קונפורמיות בצד השני. ואני רוצה לומר לקוראים ללכת תמיד על הכל, שזה לא יום אחד, אלא עוד יום אחד לנסות להגשים את החלומות שלך. חיבוק גדול מארגנטינה!