צילום: קלאודיו רודריגס. סרוונטס וירטואלי.
קלאודיו רודריגס, משורר מזמורה, נפטר במדריד ביום כמו היום בשנת 1999, כשעבד על ספרו האחרון. זה אחד בחירה של כמה מהם שירים לזכור או לגלות את זה.
קלאודיו רודריגס
תואר ב פילולוגיה רומנטית, היה קורא ספרדי באוניברסיטאות נוטינגהאם וקיימברידג ', שאיפשר לו כבר לפגוש את הרומנטיקנים האנגלים דילן תומס, השפעה מהותית על הכשרתו כמשורר. זכה בכמה פרסים בקריירה שלו כ- אדונאיס, הספרות הלאומית, שירה לאומית או הנסיך אסטוריאס של אותיות. הוא היה גם חבר באקדמיה הספרדית המלכותית לשפה.
שירים
מתנת שכרות
בהירות תמיד מגיעה משמיים;
זו מתנה: היא לא מצויה בין הדברים
אבל הרבה מעל, וכובש אותם
מה שהופך את זה לחייו ולעבודתו שלו.
אז היום שחר; כך הלילה
סוגר את תא הצללים הגדול שלו.
וזו מתנה. מי עושה פחות נוצר
אי פעם לישויות? איזה קמרון גבוה
האם הוא מכיל אותם באהבתו? אם זה כבר מגיע
וזה עדיין מוקדם, זה כבר בסביבה
בדרך הטיסות שלך
ומתנשא, ומתרחק, ועדיין מרוחק,
שום דבר לא ברור כמו הדחפים שלך!
הו בהירות צמאה מדרך
של נושא שיסנוור אותה
שורף את עצמה תוך כדי עבודתה.
כמוני, כמו כל מה שאתה מצפה לו.
אם לקחתם את כל האור,
איך אוכל לצפות למשהו משחר?
ועדיין - זו מתנה - הפה שלי
חכה, ונשמתי מחכה, ואתה מחכה לי,
מרדף שיכור, בהירות בודדה
בן תמותה כחיבוק מגל,
אבל אני מחבק עד הסוף שלעולם לא מרפה.
הארה זו של חומר ...
הארה זו של חומר,
במנהגו ובהרמוניה שלו,
עם השמש ההבשלה,
עם המגע הרגוע של הדופק שלי,
כשהאוויר הולך עמוק
בחרדת מגע הידיים שלי
ההצגה ללא חשד,
בשמחת הידע,
הקיר הזה בלי סדקים,
והדלת הרעה, נוטפת,
מעולם לא סגור,
כאשר הנוער נעלם, ואיתו גם האור,
להציל את החוב שלי.
יום חדש
אחרי כל כך הרבה ימים בלי שביל ובלי בית
ובלי כאב אפילו והפעמונים לבד
והרוח האפלה כמו הזיכרון
היום מגיע.
כשאתמול הנשימה הייתה תעלומה
והמראה היבש, ללא שרף,
חיפשתי זוהר מוחלט
מגיע כל כך עדין וכל כך פשוט,
כל כך שליו של שמרים חדשים
הבוקר…
זו הפתעת הבהירות
התמימות של ההתבוננות,
הסוד שנפתח בעיצוב ובתדהמה
השלג הראשון והגשם הראשון
שוטף את אגוזי הלוז ואת עץ הזית
כבר קרוב מאוד לים.
שקט בלתי נראה. רוח נושבת
את המנגינה שכבר לא ציפיתי לה.
זו הארת השמחה
עם השקט שאין לו זמן.
תענוג רציני של בדידות.
ואל תסתכל על הים כי הוא יודע הכל
כאשר מגיע הזמן
איפה שהמחשבה לעולם לא מגיעה
אבל כן ים הנשמה,
אבל כן הרגע הזה של האוויר בין הידיים שלי,
של השלום הזה שמחכה לי
כאשר מגיע הזמן
-שעתיים לפני חצות-
של הנפיחות השלישית, שהיא שלי.
רוח
תן לרוח לעבור בגופי
ולהדליק אותו. רוח דרום, מלוחים,
שטוף שמש מאוד שטוף מאוד
של אינטימיות וגאולה, ושל
חוֹסֶר סַבְלָנוּת. היכנס, בוא באש שלי
תפתח לי את הדרך הזו
מעולם לא ידוע: זה של בהירות.
זה נשמע צמא לחלל,
רוח יוני, כה עזה וחופשית
שהנשימה, שעכשיו היא הרצון
הצל אותי. לבוא
הידע שלי, דרך
כל כך הרבה חומר מסונוור מהקלע שלך
חסד
כמה עמוק אתה תוקף אותי ומלמד אותי
לחיות, לשכוח,
אתה, עם המוסיקה הברורה שלך.
ואיך אתה מגדל את חיי
מאוד בשקט
מוקדם מאוד ובאהבה
עם הדלת הבהירה והאמיתית ההיא
זה פותח אותי סרנה
כי איתך לא אכפת לי
שמשהו זה מעכיר את נשמתי.