פרנסיסקו ברינס. פרס סרוונטס 2020. כמה שירים

צילום: האקדמיה הספרדית המלכותית

המשורר של ולנסיה פרנסיסקו ברינס קיבל את פרס סרוונטס 2020, הוענק אתמול. בגיל 88, והנציג האחרון של דור שנות ה -50, הוא זכה בפרס היוקרתי ביותר בספרות הספרדית. זה אחד מבחר שירים נבחר מעבודתו לכבד אותו.

פרנסיסקו ברינס

הוא נולד ב אוליבה בשנת 1932. הוא למד תקין בדאסטו, ולנסיה וסלמנקה וגם פילוסופיה ומכתבים במדריד. הוא שייך לדור השני לאחר המלחמה, ועם קלאודיו רודריגס וחוסה אנחל ואלנטה, בין השאר, הם ידועים בשם דור שנות ה -50. הוא היה קורא ספרות ספרדית ב קיימברידג' ומורה לספרדית ב אוקספורד. ומאז 2001 זה כן miembro של האקדמיה הספרדית המלכותית.

בין עבודותיו גחלת, מילים לחושך o סתיו הוורדים. והכרות אחרות הן פרס הספרות הלאומי בשנת 1987, הפרס הלאומי למכתבים ספרדיים בשנת 1999 וה- פרס ריינה סופיה לשירה ב2010.

שירים

על נסיעה ברכב

חלונות משקפים
האש של המערב
ואור אפור צף
שהגיע מהים.
בי רוצה להישאר
היום שמת
כאילו אני כשמסתכלים עליו,
יכול להציל אותו.
ומי שם להסתכל עלי
וזה יכול להציל אותי.
האור השחיר
והים נמחק.

קיץ נעורי ההוא

ומה שנשאר מאותו קיץ ישן
לחופי יוון?
מה נשאר בי מהקיץ היחיד בחיי?
אם הייתי יכול לבחור מכל מה שחוויתי
איפשהו, והזמן שקושר את זה,
החברה המופלאה שלו גוררת אותי לשם,
היכן להיות מאושר היה הסיבה הטבעית לחיות.

החוויה נמשכת, כמו חדר סגור מילדות;
כבר אין את הזיכרון של ימים רצופים
ברצף בינוני זה של שנים.
היום אני חי את החוסר הזה,
וצרת הונאה כופר כלשהו
שמאפשר לי עדיין להסתכל על העולם
באהבה הכרחית;
וכך להכיר את עצמי ראוי לחלום החיים.

ממה שהיה מזל, מאותו מקום של אושר,
בזזה בחמדנות
תמיד אותה תמונה:
שערה נע באוויר,
ולהביט לים.
בדיוק אותו רגע אדיש.
אטום בו, החיים.

עם מי אני אאהב

בכוס הג'ין הזו אני שותה
את הדקות שעברו הלילה,
הצחיחות של המוסיקה והחומצה
רצון הבשר. קיים רק,
איפה שהקרח נעדר, גבישי
משקאות חריפים ופחד מבדידות.
הערב לא יהיה שכיר חרב
חברה, או מחוות של לכאורה
חום ברצון חם. רָחוֹק
הוא הבית שלי היום, אגיע אליו
באור הבוקר המוקדם הנטוש,
אפשיט את גופי ובין הצללים
אני צריך לשקר עם הזמן הסטרילי.

שעה מאושרת חזרה. ואין כלום
אלא האור הנופל על העיר
לפני שעוזבים אחר הצהריים,
השקט בבית וללא עבר
וגם לא עתיד, אני.
בשרי, שחי בזמן
וזה יודע את זה באפר, זה עדיין לא נשרף
עד לצריכת האפר עצמו,
ואני בשלום עם כל מה שאני שוכח
ואני מעריך ששכחתי.
בשלום גם עם כל מה שאהבתי
ושאני רוצה לשכוח.

שעה מאושרת חזרה.
זה מגיע לפחות
לנמל המואר בלילה.

כשאני עדיין בחיים

החיים מקיפים אותי, כמו באותן שנים
כבר אבוד, באותה פאר
של עולם נצחי. הוורד הקצוץ
מהים, האורות שנפלו
מהמטעים, שאגת היונים
באוויר, החיים סביבי,
כשאני עדיין בחיים.
באותה פאר ועיניים מבוגרות,
ואהבה עייפה.

מה תהיה התקווה? תחיה בשקט;
ואהבה, בעוד הלב תשוש,
עולם נאמן, אם כי מתכלה.
לאהוב את חלום החיים השבור
ולמרות שזה לא יכול להיות, אל תקלל
אותה אשליה קדומה של הנצחי.
והחזה מתנחם, כי הוא יודע
שהעולם יכול להיות אמת יפה.


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.