פליקס גדול נולד ב-4 בפברואר 1937 ב מרידה וזה היה מוכר סופר ופמנקולוג, שיצירתו כוללת גם פרוזה וגם פסוק. הוא גם נחשב לנציג חשוב של ה חדשנות בשירה הספרדית של שנות ה-60. הפרסום הראשון שלו היה אוסף השירים לאס פידראס, איתו זכה בפרס אדונאי בשנת 1963. שנתיים לאחר מכן פרסם את הרומן לאס קאלס, שגם בו זכה. זה אחד מבחר שירים מעבודתו לזכור אותו.
פליקס גרנדה - מבחר שירים
ראשים או זנבות חיים
אני מתגעגע אליך
וחוסר מזל יצליח בחוסר מזל
ולצער את האסון
כל זה ישתתף
עם חוסר עניין של מת.
אתה תהיה איתי
וְעַל כָּל חֲבִיקָה שֶׁל שֶׁל עוֹלָם
שמתכוונים לחטוף אותנו
יתקדם מהלב שלי
צבאות נפלאים של שנאה.
אתה יכול להיות החלק האחורי הנורא של הגורל שלי
או מדינת הבשר שלי.
גֵיהִנוֹם
הטוב הבלתי הפיך שהיופי שלך עשה לי
והאושר שלקח את העור שלך
הם כמו שתי צרעות שיש לי בראש
לשים גופרית במקום ששמרת את הדבש שלך.
ארוחת הערב השתנתה כל כך! צנצנות של עצב
במקום כוסות אלבה יש היום את המפה הזו
והלהט הזה, אני מחכה הלילה שזה יתבשל
להגיש לי צלחת ממה שנשאר: יל.
השולחן מוזר: אני מסתכל עליו בתדהמה,
אני אוכל ושותה מוזרות ואימה ואבסורד וצער.
כל נס האוכל הזה נגמר
אחרי קינוח נורא אני קם וקורא לך
שזה הכאב האחרון בארוחת הערב הזו,
ואני הולך לישון לבד כמו מישהו שהולך לעינוי.
אם נטשת אותי
אם היית נוטש אותי היית נשאר ללא סיבה
כמו פרי ירוק שנקטף מעץ התפוח,
בלילה היית חולם שהיד שלי מביטה בך
וביום, בלי ידי, היית רק הפסקה;
אם הייתי נוטש אותך הייתי חסר שינה
כמו ים שירד לפתע מהחוף,
הייתי מושיט יד לחפש אותם, עם גלים צהובים,
עצום, ובכל זאת אהיה קטן מאוד;
כי העבודה שלך היא אני, הזדקן איתי,
תהיה לפינותיי העד היחיד,
עזור לי לחיות ולמות, בן לוויה;
כי העבודה שלי היא אתה, חימר מהורהר:
הבט בך יומם ולילה, הבט בך כל עוד אני חי;
בך הוא המבט העתיק והאמיתי ביותר שלי.
גלוית שלג
כשאני מאחסנת בגיל מבוגר
כמו בקבר סגור בצורה גרועה
אני אקלל את שמך
רק בגלל שהלילה
מנוכר ונספג בגופך
הלוואי שהיית נצחי
ולא ידעתי אם להרביץ לך או לבכות.
כשהשמש שוקעת
כשהשמש שוקעת, לאט כמו המוות,
לעתים קרובות אתה רואה את הרחוב שבו נמצאות המדרגות
שמוביל לדלת המאורה שלך. בְּתוֹך
עומד אדם חיוור, מילא כבר, מרוחק
מחצית מגילו; לעשן ולהציץ
לכיוון הרחוב המופנה; לחייך בודד
בצד זה של החלון, הגבול המפורסם.
אתה האיש הזה; עברת שעה ארוכה
צופה במהלכים שלך
חושב מבחוץ, ברחמים,
הרעיונות שאתה מפקיד בסבלנות על הנייר;
כתיבה, כסוף בית,
שזה מאוד כואב להיות, ככה, פעמיים,
חושב לחשוב,
המערבולת המתפתלת של הסתכלות במבט,
כמו משחק של ילדים שמענה, משתק, מזדקן.
אחר הצהריים, כמעט חולה מלהיות כל כך רחוק,
צולל לתוך הלילה
כמו גוף עייף מעייפות, בים, במתיקות.
ציפורים חוצות מרחב צבע מבודד מתלבטות
ובסוף, כמה מטיילים נינוחים
הם מרשים לעצמם להתיש מהמרחק; לאחר מכן
הנוף נראה כמו שטיח מסתורי וקודר.
ואתה מבין, לאט, בלי ייסורים,
שהיום אחר הצהריים אין לך מציאות, כי לפעמים
החיים מתקרשים ונפסקים, ואז כלום
אתה יכול לעשות נגד זה, יותר מאשר לסבול סבל,
מבולבל ועצלן, דרך של כאב קמל,
וזכור, בצורה מסודרת,
כמה מתים שהיו אומללים.
מקור: שירי נפש