En 1969, ג'ון מרטין, עורך של דרור שחור עשה את הדברים הבאים הצעה לצ'רלס בוקובסקי במכתב. בפתק נכתב כי הוצע לו 100 דולר לחודש לכל אורך חיי הסופר, כדי שיעזוב את התפקיד שביצע באותה תקופה (הוא היה דוור בשירות הדואר בארצות הברית ועבד שם כ- 15 שנה) כדי להתמסר אך ורק לכתיבה. בוקובסקי כמובן קיבל את ההצעה וכעבור שנתיים נמסר למו"ל דרור שחור הרומן הראשון שלו "הדוור".
המכתב
מכתב התשובה לג'ון קרא משהו כזה:
12 אוגוסט 1986
היי ג'ון:
תודה על המכתב. לפעמים לא כל כך כואב לזכור מאיפה באנו. ואתה מכיר את המקומות מהם אני בא. אפילו אנשים שמנסים לכתוב או ליצור על זה סרטים, הם לא מבינים את זה נכון. הם קוראים לזה "מ 9 עד 5". זה פשוט אף פעם לא 9 עד 5. במקומות האלה אין זמן ארוחות, ולמעשה, אם אתה רוצה לשמור על העבודה שלך, אתה לא יוצא לאכול. ויש את השעות הנוספות, אבל השעות הנוספות אף פעם לא נרשמות כראוי בספרים, ואם אתה מתלונן על זה יש עוד חתיכה שמוכנים לתפוס את מקומך.
אתה מכיר את האמרה הישנה שלי: "העבדות מעולם לא בוטלה, היא הורחבה רק כדי לכלול את כל הצבעים."
מה שכואב הוא אובדן מתמיד של אנושיות בקרב אלה שנלחמים כדי לשמור על מקומות עבודה שהם לא רוצים אבל חוששים מחלופה גרועה יותר. זה פשוט קורה שאנשים מתרוקנים. הם גופים עם מוח מפחד וצייתני. הצבע משאיר את העיניים שלך. הקול מכוער. והגוף. השיער. אלה. הנעליים. הכל.
כשהייתי צעיר לא האמנתי שאנשים מסרו את חייהם בתמורה לתנאים האלה. עכשיו כשאני זקן אני עדיין לא מאמין בזה. למה הם עושים את זה? למין? לטלוויזיה? לרכב בתשלומים קבועים? למען הילדים? ילדים שיעשו בדיוק את אותם הדברים?
מאז ומתמיד, כשהייתי צעיר למדי ועברתי מעבודה לעבודה, הייתי מספיק תמים כדי לפעמים לומר לקולגות שלי: “היי! הבוס יכול לבוא בכל רגע ולהשליך אותנו החוצה, פשוט ככה, אתה לא רואה?
הדבר היחיד שעשו היה להסתכל עלי. הוא הציע להם משהו שלא רצו להכניס לתודעתם.
עכשיו, בענף, יש הרבה פיטורים (בתי חרושת מפלדה מתה, שינויים טכניים ונסיבות אחרות במקום העבודה). פיטורים הם במאות אלפים ופניהם מזעזעים:
"הייתי כאן 35 שנה ...".
"זה לא הוגן…".
"אני לא יודע מה לעשות…".
עבדים אף פעם לא משלמים מספיק כדי להשתחרר, אלא מספיק כדי לשרוד ולחזור לעבודה. יכולתי לראות את זה. למה הם לא יכולים? הבנתי שספסל הפארק טוב באותה מידה, להיות ברמן טוב באותה מידה. למה לא להיות כאן קודם לפני ששמתי את עצמי שם? למה לחכות?
כתבתי בשאט נפש כנגד כל זה. זה היה הקלה להוציא את כל החרא הזה מהמערכת שלי. ועכשיו הנה: "סופר מקצועי". אחרי 50 השנים הראשונות גיליתי שיש גועלים אחרים מעבר למערכת.
אני זוכר שפעם עבדתי כארוז בחברה לאספקת תאורה, לפתע אמר אחד מעמיתי "לעולם לא אהיה חופשי!"
אחד הבוסים הסתובב (קוראים לו מורי) והוא צחק צחוק טעים ונהנה מהעובדה שהבחור הזה היה לכוד לכל החיים.
אז המזל של סוף סוף לצאת מהמקומות האלה, לא משנה כמה זמן זה לקח, נתן לי סוג של אושר, האושר המשמח של הנס. אני כותב עכשיו בראש ישן ובגוף ישן, הרבה אחרי שהרוב היו מאמינים להמשיך בזה, אבל מכיוון שהתחלתי כל כך מאוחר, אני חייב לעצמי להיות עקשני, וכשמילים מתחילות להיכשל ואני צריך לקבל עזרה לעלות במדרגות ולא מצליח לספר אריח מהמצרך, אני עדיין ארגיש שמשהו בתוכי יזכור (לא משנה כמה רחוק הלכתי) איך הגעתי באמצע הרצח והבלבול והאבל כלפי לפחות , מוות נדיב.
נראה שלא היה לי בזבוז חיים הישג, לפחות מבחינתי.
הילד שלך
פקעת