מוות. 6 קריאות ו -6 דרכים לספר ולהבין את זה

נובמבר, חודש המתים. על תחילתו בזיכרון מי שעזב, על ניחוח הסתיו שלו אפור כמו צבעים אדמדמים עזים, על היותו הקדמה לחורף שמפשיט את הטבע ומכבה את החיים. ובסוף כל החיים היא אחותו: מוות.

כי המוות עובר לצידנו כל יום ומברך אותנו באדיבות, גם אם אנחנו לא רואים אותו.. הוא בדרך כלל תמיד מחייך כי הוא תמיד מחכה לנו. באלף דרכים, עדין או אכזרי, לא ראוי או משחרר, פחדני או אמיץ. ויש מיליארדי סיפורים שבהם הוא מופיע או מעורר השראה. אני בוחר את 6 הקריאות האלה שאני בולט בהן כיצד הן עזרו לי להבין את הערך או את החזונות של צורות אלה. כבר בירכתי אותה בשנייה פעם אחת, אבל לאותם חוטים המטפלים במקרה, בגורל, ברצון אלוהי או פשוט בתהליך הקיים, אני עדיין מחכה לה.

לב הסיפור - אדגר אלן פו

טירוף המוות

כי אם יש מישהו שכתב עליו מוות במישורים האפלים והמטורפים ביותר שלו זה היה המורה של בוסטון. בסיפור הקצר הזה יחד עם זה של הדיוקן הסגלגל אימה וטירוף משולבים בחלקים שווים, ומבחינתי הם הכי מזעזעים.

מצפון שנאכל מחרטת הרוצח הוא מתחיל לשמוע את פעימות הלב של הקורבן שלו מתחת לאדמה. הלב ההרוס ההוא שפועם שוב עד שהוא משגע אותו. מוות שמתנקם בלי רחמים ממקורו הכי מרושע. ילד פלא לסיפור של מי שהתייחס לאותו מוות חי כחברו הטוב והנאמן ביותר, שלא הכשיל אותו בהילוליו ובאשליותיו ולקח אותו בקרוב. יותר מדי בשביל כמה גאונות כמו שהפו הגדול היה צריך לתת לנו.

אני בסדר ג'יי ג'יי בניטס

ממדי המוות

כי מי באמת יודע מה הוא מצפה לנו אחר כך? הדבר הוודאי היחיד הוא שאף אחד לא חזר. אך ישנם רבים אשר נראה כי עשו זאת באמצע הדרך והצליחו להבחין במשהו מעבר להסבר מדעי אספטי. יש פריבילגים (או לא) שיצרו קשר עם מי שעזב גם מעבר לבלבול עם טירוף כלשהו.

כן, זו ג'יי ג'יי בניטס, הסמכות העולמית בנושא תופעות על-טבעיות ובהגשתו אל ישו באופן יוצא מן הכלל על סוסיו הטרויאניים. אבל תמיד יש מישהו, או ליתר דיוק רבים, שמתלהב מהלא נודע, אלה תוכניות שאינן מתכוונות להאמין בהן אינן קיימות.

אנה מדברת על יומן אנה פרנק

מוות באותיות גדולות

מכיוון שאנה פרנק ראתה אותה, אותה וכל כך הרבה מיליונים נוספים, במראה האכזרי, האכזרי והמתועב ביותר שלה: זו שהאדם מסוגל להרות ולהוציא לפועל כאשר הוא איבד את נשמתו או שמעולם לא היה לה.

המוות שראתה היהודייה ההולנדית הקטנה לא חזר על עצמו בדרך זו או בנסיבות. אבל זה לא נעלם ולתדהמתו (או לא) של הגזע האנושי (האידיא) המתקדם לכאורה, שוב נשבות רוחות הגיהנום.

המוות שראתה אנה פרנק כנראה רדף אותנו ללא הרף. כי אולי, בעצם, זה האחד הכל ללא יוצא מן הכלל יכול לתת, לקבל ולשאת פנימה.

מתחת לגלגלים הרמן הס

מות הרגישות

זה סיפור אינטימי שנכתב על ידי הסה בשנת 1906, בהתבסס על ניסיון אישי כלשהו, ​​הוא הקריינות של א פגיעה במורליזציה של אישיותו של נער. האנס גיעבנאת ' הוא גאווה לאביו. יורש אקדמי אליו כל הדלתות נפתחות בשל מסירותו והישגיו, אך נסגר כאשר האנס מרגיש שתשוקתו ללמוד הפכה לאובססיה המונעת על ידי לחץ סביבתו.

דמותו הרגישה מורדת תחילה, ואז מתקבלת, מניחה ובסופו של דבר מתפטרת לפני הכישלון אליו נידונו. עד שזה בסופו של דבר נשבר.

אולי זה בגלל שהוא קרא את זה כשהיה קצת מבוגר מהנס, אבל התפתחות קיומו הספרותי ריגשה אותי עד כדי כך שאני ממשיך לקרוא אותה מחדש לִפְעָמִים. ומבחינתי זה תמיד יהיה אלמותי.

הכלב של הבסקרוויל - ארתור קונן דויל

מפלצת המוות

מפלצת הבצורת כלב ענק, שתוקף והורג ללא רחמים בשממות האנגליות מלאות המסתורין. כן הייתי שרלוק הולמס כדי לפתור את זה. ושניהם היו ה מטפורות של אמונות טפלות ומדע, של אימה מול הלא נודע והסיבה תמיד מחפש הסבר. בקיצור, את מה שאנחנו רוצים להסביר במילים, להבין ביכולת האנושית המוגבלת שלנו.

שרלוק עוזר לנו, יחד עם ווטסון, הוא חוקר את הפשעים המוזרים הללו באווירה של אותה אמונה טפלה שמסתירה גם נקמה אפלה עם בסקרוויל ובית האחוזה שלהם. י זה מסתיים, כמובן, במציאת הפיתרון והמניע המפייס את הפחד ואי ההבנה. אבל זה רק מפייס אותם. ישנם כלבי בסקרוויל רבים שאנו יוצרים לעצמנו מדי יום. ואלה שעוקבים אחרינו. אנחנו אף פעם לא באמת בטוחים מהם, אפילו לא שרלוק הולמס.

הרוח מקאנטרביל - אוסקר ויילד

מוות חביב

כי שלא רוצה שיהיה לו בטירה האנגלית או בביתו רוח רפאים כמו סר סימון מקנטרוויל? מי לא יכול לחוש קומיזציה על המזל של שיטוט בחדרי קירור וגלריות? גוררים שרשראות כבדות, מציירים בריכות דם ומנסים להפחיד את אותם יוקלים כופרים, מעצבנים, ינקיים שקונים את ביתכם הנצחי ללא הצלחה?

מי לא עבר את חמש עשרה השנים של וירג'יניה אוטיס ולא ריחם עליו? מי לא יעזור לו כמוה לנוח בשלום אחת ולתמיד? אף אחד. י סר סיימון קנטרוויל הגיע למנוחה המיוחלת, אך הוא עדיין נודד, והוא יעבור דרך כל טירות החלומות והספרים שלנו, של געגועים שאולי, במוות, אנו ממשיכים להתקיים בלי לפחד או לשוטט בצללים, אלא כרוחות כמוהו. הודות ל אוסקר ויילד אנחנו יכולים לעשות את זה. הם בטוח נפגשו שוב.


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.