"הוא בטח היה אופה", אמר לי סופר לפני שנים רבות. עד היום אני עדיין מזדהה עם המילים האלה. כל מי שאנחנו סופרים, או שואפים להיות, תהינו אי פעם למה אנחנו כותבים, מה מניע אותנו לבלות שעות, ושעות נעולות בחדר, לכתוב סיפור שעבורו אנו חשים אהבה ושנאה. וזה שכדי להוציא לפועל את הסיפור הזה שמילל ממעמקי הנפש, עלינו לסבול מאינספור מחסור.
לעשות משהו, במובן מסוים, מרמז על לא לעשות משהו אחר. הזמן שלנו מוגבל. להיות סופר זה כמו להכות עיוורים במישור בלילה: אף אחד לא מבטיח שאתה עושה את העבודה שלך נכון, ועוד פחות מכך שתוכל להתפרנס ממנה. אז זה, מדוע אנו כותבים? מי יודע. אולי בגלל שאנחנו מזוכיסטים. כמובן, אני לא מתחייב לענות על שאלה זו, אבל זה נותן לך קצת מחשבה.
השד הזה שנקרא "ספרות"
«כל הכותבים הם הבל, אנוכיים ועצלנים, ובתחתית המניעים שלהם יש תעלומה. כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו מחלה ארוכה וכואבת. לעולם אל תצטרך לבצע את המשימה הזו אם אינך מונע על ידי שד כלשהו שאינך יכול לעמוד בפניו ולהבין אותו. ככל הידוע לאדם, השד ההוא הוא פשוט אותו יצר שגורם לתינוק ליילל לתשומת לב. "
ג'ורג 'אורוול, "למה אני כותב."
אנחנו כותבים כי יש לנו מה להגיד, משהו שאנחנו לא יכולים לשמור בתוכנו, שמתקשה לפלס את דרכו. אתה לא בוחר להיות סופר, זאת הכתיבה שבוחרת בך. כמה שאתה רוצה לברוח מזה, כמה שאתה משתוקק לעבודה רגילה, לחיים נורמליים ולבעיות רגילות.
ללא ספק, תמיד יש אפשרות להיות אדם הגיוני והגיוני. במילים אחרות, ומנקודת מבטו של הסופר השואף, אפור וריק. כי כל מי שחולם להתמסר למסחר יודע, למרות הניסיון לרמות את עצמו, כי סוג כזה של חיים, שאחרים מאושרים איתם, לא נעשה עבורו.
רצון לשלטון
«-מה שאני לא מבין, סטיבי, "אמרה," זה שאתה כותב את הזבל הזה. אתה כותב טוב. מדוע אתה מבזבז את כוחותיך?
העלמה היסלר יצרה ג'ויקט מעותק של VIB מספר 1 וטילטלה אותו בצורה כזו שנראתה כאילו קיפלה עיתון ונזפה בכלבה על שהשתיכה על השטיח. ציפיתי לתשובה (השאלה שנאמרה להגנתה לא הייתה לגמרי רטורית), אבל לא ידעתי מה לומר. הוא התבייש. מאז ביליתי שנים רבות (אני חושב יותר מדי) להתבייש במה שכתבתי. נראה לי שעד גיל ארבעים לא הבנתי שכמעט כל כותבי הרומנים, הסיפורים הקצרים או השירה שעליהם פורסמה אפילו שורה ספגו האשמות כאלה או אחרות בבזבוז הכישרון שה 'נתן להם. כשאדם אחד כותב (ואני מניח שכשהוא מצייר, רוקד, מפסל או שר), תמיד יש אחר שרוצה להחדיר מצפון רע. זה לא משנה. ושיודע שאני לא מפנטז. אני רק מתיימר לתת את החזון שלי לדברים. "
סטיבן קינג, "כפי שאני כותב."
לסופר יש אישיות אובססיבית, טרנסגרסיבית, אובדנית, ואפילו הייתי אומר, אקסיבציוניסטית. אתה רוצה לא רק שיקראו אותך, אלא גם יכירו אותך. הוא מאחל שכל מי שאמר שהוא לא יכול לעשות זאת, או שמה שהוא כותב אינו "ספרות אמיתית", יבלע את דבריו. במעיו טמונה נקמה סמויה, כמעט רעילה ואפילו ילדותית.
מנקודת מבט שלי, סופרים הם מבוגרים המסרבים לוותר על חלומות ילדותם. הם רודפים אחרי פנטזיות וכימרות, מתוך שכנוע ראוי לשבח (או אולי בלתי סביר) שיום אחד הם יוכלו לתפוס אותם בידיהם. למרות שלאף אחד לא אכפת. אף על פי שאיש אינו מבין זאת.
סופו של דבר, מדוע אנו כותבים? כי אנחנו לא יכולים לעזור בזה. כי זה מה שנותן משמעות לקיום שלנו להבין את עצמנו. להבריח שדים מהעבר. ליצור משהו יפה בעולם מחריד. התשובות רבות מספור, וכולן נכונות, ויחד עם זאת שקר.
הוודאות היחידה היא שדרכו של הכותב אינה ודאית.