צילום. RAE
מנואל מצ'אדו נפטר במדריד ביום כמו היום 1947. הבכור מבין האחים מצ'אדו, הוא ואנטוניו הם שניים מהמשוררים המוכרים והמוכרים ביותר בשירה הספרדית. הוא במיוחד נחשב לאחד החשובים בעולם. המודרניזם. כדי לזכור את זה שם הולך א בחירה של שירים מכנסיים קצרים וסונטות מעבודתו.
מנואל מצ'אדו
יליד סביליה, חלק ניכר מעבודותיו מאופיין בשימוש במוטיבים אנדלוסיים פופולריים עם נגיעה מודרנית של השפעות כמו למשל זו של רובן דריו.
חלק הכותרים הידועים ביותר של מצ'אדו הם החג הלאומי, השיר הרע o לשיר עמוק. הוא גם כתב כמה עבודות יחד עם אחיו אנטוניו והיה חבר ב האקדמיה המלכותית הספרדית.
מבחר שירים
למות, לישון
«בן, לנוח,
יש צורך לישון,
לא חושב,
לא מרגיש,
לא לחלום ... »
«אמא, לנוח,
למות".
שקיעת השמש (סוֹנֶטָה)
זה היה אנחה רפה, רועשת
קול הים באותו אחר הצהריים ... היום,
לא רוצה למות, עם טפרים זהובים
מהמצוקים עלה באש.
אבל חיקו הים העלה אדיר,
והשמש, סוף סוף, כמו במיטה מעולה,
המצח הזהוב שקע בגלים,
בגחל חסר בוטל.
לגופי הכואב המסכן
על נשמתי הקצובה העצובה,
על ליבי הפצוע הפצוע,
על חיי העייפים המרים ...
הים האהוב, הים הרצוי,
הים, הים ולא חושב על שום דבר! ...
מזרח (סוֹנֶטָה)
אנטוניוס, במבטא של קליאופטרה הקסומה,
כוס הזהב שוכחת שהוא מלא צוף.
ומאמין בחלומות שמעוררת בת הים,
לכל מה שבעיניו נשמת החייל שלו.
המלכה, עלה אחר עלה, מפשיטה את פרחיה,
בכוס של אנטוניו הוא משאיר אותם במתיקות ...
וממשיך את סיפורו על קרבות ואהבות,
נלמד במסורות הקסומות של המזרח ...
עצור ... ואנטוניו רואה את הכוס שלו נשכחת ...
אבל היא שמה את ידה על קצה הזהב,
ומחייך, לאט לאט כלפי עצמו, הוא מסיר את זה ...
אחר כך, תמיד בעיני הלוחם שמביט החוצה,
חותם את שפתיו העבות בנשיקת קול ...
והוא נותן את הכוס למשרת, ששותה אותו ותוקפו ...
סתיו
בפארק אני פשוט ...
הם נסגרו
וגם, נשכח
בפארק הישן, לבד
הם עזבו אותי.
העלה היבש,
במעורפל,
עָצֵל,
גולש על הקרקע ...
אני לא יודע כלום
אני לא רוצה כלום,
אני מקווה כלום.
שום דבר…
סולו
הם השאירו אותי בפארק
ישכח,
... והם נסגרו.
מלנכוליה
אני מרגישה עצובה לפעמים
כמו אחר צהריים סתיו ישן;
של סעודות ללא שם,
של צער מלנכולי מלא כל כך ...
המחשבה שלי, אז,
לשוטט ליד קברי המתים
וסביב הברושים והערבות
את זה, מדוכדכים, הם משתחווים ... ואני זוכר
של סיפורים עצובים, בלי שירה ... סיפורים
שהשיער שלי כמעט לבן.
נסיך
נוצרות שבע שמשות
סוליית הנסיך
משבע השמשות.
שרביט הזהב שלו
זה צרור להבות
של אלף אדומים.
הפנים שלו, שאף אחד לא
נראה כי עיוור,
העננים מסתתרים.
האימפריה שלו, העולמות,
הוא יכול לעשות הכל
הוא יודע הכל ...
ובעיניו, של מי
להסתכל הורג, לזרוח
כל הכאבים!
שירים
יין, תחושה, גיטרה ושירה,
הם עושים את שירי מולדתי ...
שירים ...
מי שאומר שירים, אומר אנדלוסיה.
בצל הקריר של הגפן הישנה,
ילד כהה מנגן בגיטרה ...
שירים ...
משהו שמלטף ומשהו שקורע.
בן הדוד ששר והצוות שבוכה ...
וזמן השקט עובר שעה אחר שעה.
שירים ...
הם שרידים קטלניים מהגזע המורי.
החיים לא חשובים, הם כבר אבודים.
ואחרי הכל, מה זה החיים? ...
שירים ...
שירת צער, צער נשכח.
אמא, צער, מזל; צער, אמא, מוות;
עיניים שחורות, מזל שחור ושחור.
שירים ...
בהם נשפכת נשמת הנפש.
שירים. שירי ארצי ...
שירים הם רק אלה של אנדלוסיה.
שירים ...
לגיטרה שלי אין יותר תווים.