סיפורי חורחה פרנסיסקו איזידורו לואיס בורחס אסבדו (בואנוס איירס, 24 באוגוסט 1899-ז'נבה, 14 ביוני 1986) הם אוצרות, פלאים קטנים שכדאי לגלות. אלה שאני מציג היום הם מתוך ספרו בדיות (1944), במיוחד החלק הראשון, גן השבילים.
טלון, אוקבר, אורביס טרטיוס
אחד מבתי הספר של טלן מרחיק לכת ומכחיש זמן: הוא מסביר שההווה אינו מוגבל, שאין לעתיד מציאות אלא כתקווה בהווה, ולעבר אין מציאות אלא כזיכרון בהווה.* בית ספר אחר מצהיר שהוא כבר עבר כל הזמן וכי חיינו הם רק הזיכרון או השתקפות הדמדומים, ללא ספק מזויפים ומושחתים, של תהליך בלתי ניתן לשחזור. אחר, שההיסטוריה של היקום - ובהם חיינו והפרט הכי קלוש בחיינו - היא הכתיבה שהופק על ידי אל תת-קרקעי כדי להבין שד. אחרת, שהיקום ניתן להשוואה לאותן קריפטוגרפיות בהן לא כל הסמלים תקפים וכי רק מה שקורה כל שלוש מאות לילות נכון. אחר, שבזמן שאנחנו ישנים כאן, אנחנו ערים במקום אחר ולכן כל גבר הוא שני גברים.
* ראסל. (ניתוח המוח, 1921, עמוד 159) מניח שכוכב הלכת נוצר לפני מספר דקות, ומסופק עם אנושיות ש"זוכרת "עבר הזוי.
אנחנו מתחילים עם טלון, אוקבר, אורביס טרטיוס, סיפור החוקר את קיומו של עולם אחר בשם טלון. כמה ספקות מטרידים אורבים בכל עמודיו. האם אותו עולם אחר באמת קיים? האם זו המצאת חוקרי המציאות שלנו? האם הקוסמוס שלנו נועד להפוך לטלן עם חלוף העידנים המוזרים?
הדבר המעניין ביותר בסיפור הוא קריאותיו הרבות, שניהם ב סִפְרוּתִיכמו פילוסופי o מֵטָפִיסִי. מצד שני, הסגנון הבורגני, אשר לערער על הגבולות בין עובדה לבדיה, נוכח בכל אחת ואחת ממילות הסיפור הייחודי הזה.
ההריסות המעגליות
הזר התמתח מתחת לדום. הוא התעורר על ידי השמש גבוהה. הוא מצא ללא פליאה שהפצעים החלימו; הוא עצם את עיניו החיוורות וישן, לא בגלל חולשת הבשר אלא בגלל קביעת הרצון. הוא ידע שמקדש זה הוא המקום שמטרתו הבלתי מנוצחת דורשת; הוא ידע שהעצים הבלתי פוסקים לא הצליחו לחנוק, במורד הזרם, את חורבותיו של מקדש מבורך אחר, גם של אלים שרופים ומתים; הוא ידע שהחובה המיידית שלו היא שינה. [...]
בקוסמוגוניה הגנוסטית, הליכי השחרור לשים אדם אדום שאינו יכול לעמוד; לא מיומן ומחוספס ואלמנטרי כמו אותו אדם מעפר, הוא היה אדם השינה שהפיקה לילות הקוסם.
אם בשביל משהו בולט ההריסות המעגליות זה על הסוף המרשים שלו, כמובן, לא אגלה. אבל הדרך בין הקווים שלה מעניינת לא פחות. הסיפור לוקח אותנו אל חורבותיו של מקדש עגול עתיק, שם אדם מתמסר למדיטציה. מטרתה ברורה: לחלום על גבר אחר עד כדי כך שזה אמיתי.
ההגרלה בבבל
פעולה שקטה זו, המשתווה לזו של אלוהים, גורמת לכל מיני השערות. יש הרומזים בעליל כי החברה לא קיימת מאות שנים וכי ההפרעה הקדושה בחיינו היא תורשתית בלבד, מסורתית; אחר שופט את זה לנצח ומלמד שהוא יימשך עד הלילה האחרון, כאשר האל האחרון יחסל את העולם. אחר מכריז שהחברה היא כל-יכולה, אך שהיא משפיעה רק על דברים זעירים: בבכי של ציפור, בגווני חלודה ואבק, בחצי הבוקר. אחר, מפים של אפיקורסות רעולי פנים, שמעולם לא היה קיים ולעולם לא יהיה.
בסופו של דבר אנחנו ההגרלה בבבל, סיפור שמסביר כיצד אותה אומה התארגנה סביב סיכוי מוחלט. גולת הכותרת של הסיפור הזה היא ש לא מתאר, מציע; בדרך כזו ש מגרה את דמיונו של הקורא והופך אותו למשתתף בסיפור.