חוסה היירו. יום השנה למותו. שירים

למדרילני חוסה היירו זה נחשב אחד מגדולי המשוררים העכשוויים דובר ספרדית והיום עברו 19 שנים מאז שהוא עזב אותנו. גם בשנה הבאה ימלאו מאה שנה להולדתו. הוא השתייך למה שנקרא "דור חצי המאה" ויצירתו מכילה נושאים חברתיים ומחויבים עם האדם, חלוף הזמן והזיכרון. קודרנו דה נואבה יורק y שמחה הם שניים מהפרסומים החשובים ביותר שלו. הוא גם זכה בכמה מהפרסים היוקרתיים ביותר כגון הפרס הלאומי לספרות, פרס המבקרים לשנת 1957, פרס נסיך אסטוריאס או סרוונטס. הולך זה מבחר שירים לזכרו.

חוסה היירו - שירים

פסגה

איתן, מתחת לרגל שלי, נכון ובטוח,
מאבן ומוזיקה יש לי אותך;
לא כמו אז, כשכל רגע
התעוררת מהחלום שלי

עכשיו אני יכול לגעת בגבעות הרכות שלך,
הירוק הצח של המים שלך.
עכשיו אנחנו, שוב, פנים אל פנים
כמו שני חברים ותיקים.

שיר חדש עם כלים חדשים.
אתה שר, מרדימה אותי ומערסל אותי.
אתה עושה נצח מהעבר שלי.
ואז הזמן עובר עירום.

שר לך, פתח את הכלא שבו אתה מחכה
כל כך הרבה תשוקה מצטברת!
ותראה את התמונה הישנה שלנו הולך לאיבוד
נסחף על ידי המים.

איתן, מתחת לרגל שלי, נכון ובטוח,
של אבן ומוזיקה יש לי אותך.
אדון, אדון, אדון: בכל זאת.
אבל מה עשית עם הזמן שלי?

שמחה פנימית

בי אני מרגיש את זה למרות שזה מתחבא. רָטוֹב
הדרכים הפנימיות האפלות שלי.
מי יודע כמה שמועות קסומות
על הלב הקודר שהיא עוזבת.

לפעמים ירח אדום שלו עולה בי
או להשכיב אותי על פרחים מוזרים.
אומרים שהוא מת, זה של הירוק שלו
עץ חיי נפשט.

אני יודע שהוא לא מת, כי אני חי. אני לוקח,
בממלכה הנסתרת שבה הוא מתחבא,
אוזן ידו האמיתית.

יאמרו שמתתי, ואני לא מת.
זה יכול להיות ככה, תגיד לי איפה
האם היא תוכל למלוך אם אני אמות?

נשמה ישנה

נשכבתי על הדשא בין בולי העץ
שעלה אחר עלה הם חושפים את יופיים.
נתתי לנשמה לחלום:
הייתי מתעורר שוב באביב.

העולם נולד מחדש, מחדש
אתה נולד, נשמה (היית מת).
אני לא יודע מה קרה בזמן הזה:
ישנת, בתקווה להיות נצחית.

וכמה שהמוזיקה הגבוהה שרה לך
מהעננים, ועד כמה שהם אוהבים אותך
להסביר את היצורים מדוע הם מעוררים
הזמן השחור והקר הזה, גם אם אתה מעמיד פנים

לגרום לחיים שלך לשפוך כל כך הרבה
(אלה היו החיים, ואת ישנת), אתה כבר לא מגיע
להגיע למלוא שמחתו:
ישנת כשהכל היה ער.

הארץ שלנו, החיים שלנו, הזמן שלנו...
(נשמה שלי, מי אמר לך לישון!)

האויב

הוא מסתכל עלינו. זה עוקב אחרינו. בְּתוֹך
מכם, בתוכי, מסתכל עלינו. לזעוק
בלי קול, לב מלא. הלהבה שלו
זה נמצא בעוז במרכז האפל שלנו.

חי בנו. הוא רוצה לפגוע בנו. אני נכנס
בתוכך. יללה, שאגה, שאגה.
אני בורח, והצל השחור שלו נשפך,
לילה מוחלט שיוצא לפגוש אותנו.

וזה גדל בלי להפסיק. לוקח אותנו משם
כמו פתיתי הרוח של אוקטובר. שיח
יותר משכחה. חרוך עם גחלים
בלתי ניתן לכיבוי. עזוב הרוס
ימים של חלומות. אוּמלָל
אלה שפותחים את ליבנו אליו.

כמו הוורד: לעולם לא...

כמו הוורד: לעולם לא
מחשבה העיבה עליך.
החיים הם לא בשבילך
שנולד מבפנים.
יופי שיש לך
זה אתמול בזמנו.
זה רק במראה שלך
הסוד שלך נשמר.
העבר לא נותן לך
התעלומה הרודפת שלה.
זיכרונות לא מעירים אותך
קריסטל החלומות שלך.

איך זה יכול להיות יפה
פרח בעל זיכרונות.

היד היא זו שזוכרת...

היד היא זו שזוכרת
נסיעות לאורך השנים
זורם אל ההווה
זוכר תמיד.

הוא מצביע בעצבנות
מה שחי נשכח.
יד הזיכרון,
תמיד מציל אותו.

תמונות הרפאים
הם יתגבשו,
הם ימשיכו להגיד מי הם היו,
למה הם חזרו.

למה הם היו בשר חלומות,
דברים נוסטלגיים טהורים.
היד מצילה אותם
מהלימבו הקסום שלה.

אור ערב

עצוב לי לחשוב שיום אחד ארצה לראות את החלל הזה שוב,
לחזור לרגע הזה.
עצוב לי לחלום לשבור את הכנפיים שלי
מול חומות שעולות ומונעות ממנו למצוא אותי שוב.

הענפים הפורחים האלה המפעמים ונשברים בעליצות
המראה הרגוע של האוויר,
הגלים האלה שהרטיבו את רגלי מיופי פריך,
הילד ששומר את אור הערב על מצחו,
המטפחת הלבנה הזו אולי נפלה מכמה ידיים,
כשהם כבר לא ציפו שנשיקת אהבה תיגע בהם...

עצוב לי להסתכל על הדברים האלה, לרצות את הדברים האלה, לשמור על הדברים האלה.
עצוב לי לחלום לחפש אותם שוב, לחפש אותי שוב,
מאכלסת עוד אחר צהריים כזה בענפים שאני שומרת בנשמתי,
לומדת בעצמי שאי אפשר לחלום שוב חלום.

מקור: קול נמוך