ולדימיר הולן היה משורר צ'כי שנולד בפראג ב-16 בספטמבר 1905. הוא נחשב אחד הסופרים החשובים ביותר של המאה ה-20 בארצו. כדי להנציח את יום השנה החדש להולדתו, אנו בוחרים כמה שירים מומלצים (וקצר) על עבודתו.
ולדימיר הולן
חייו היו קשורים קשר הדוק לאירועים האפלים של זמנו, שכן הוא גדל במדינה שלא זכתה להכרה בינלאומית וחי את מלחמת העולם השני והכיבוש הסובייטי שלאחר מכן. חוויות אלו סימנו את עבודתו, שבה הוא בולט el טון קודר ומלנכוליה.
הוא השתמש בשפה עשירה בדימויים ובמטפורות ובעיקר חקר נושאים קיומיים, ביניהם בולטים בדידות, ייסורים וחיפוש אחר משמעות חיונית בעולם במלחמה. הוא גם סבל צנזורה של המשטר הקומוניסטי לאחר סיום הסכסוך העולמי, אבל שלו המוניטין עלה מתחת לאדמה ולאחר נפילת הקומוניזם, הוא התגלה מחדש והוכר כאחד המשוררים הגדולים בדורו.
בין עבודותיו לילה עם המלט, בטראנס האחרון o תהום של תהום, ספרו האחרון לאחר המוות.
ולדימיר הולאן - מבחר שירים
שם
יש יעדים
שבו מה שחסר רעד אינו מוצק.
חאי אמורים
שבו העולם לא מספיק לך, חסר צעד אחד קטן.
יש הנאות
שבו אתה מעניש את עצמך על אמנות, כי אמנות היא חטא.
יש רגעים של שקט
שבו פיה של אישה גורם לחשוב שצניעות היא רק
בעיה מינית.
יש שערות שצובעות על ידי מטאור
שבו השטן הוא שמותיר את הקו.
יש בדידות
שבו אתה מסתכל רק בעין אחת ורואה רק מלח.
יש רגעים של קור
שבו אתה חונק יונים ומחמם את עצמך בכנפיהן.
יש רגעי כבידה
שבו אתה מרגיש שכבר נפלת בין הנופלים.
יש שתיקות
שאתה חייב לבטא אותם, דווקא אתה!
אווה
זה היה כשהיין החדש... סתיו
כבר שזרתי את הנצרים סביב הבקבוקים,
והנחש, לא על גבי האבן, כי אם מתחת לברש.
הוא שכב על בטנו, מכסה את עצמו בגב.
"יופי הורס אהבה, אהבה הורסת יופי", הוא אמר לי.
ובאותו אופן שבימי קדם הקריבו אותו לאלות של
פה ושם
מספר מוזר של קורבנות,
אז היא חשבה רק על עצמה,
לדמיין באדישות
נצח ללא אלמוות...
היא הייתה כל כך יפה שאם מישהו היה שואל אותי
לאן שהלך איתה, ודאי לא היה מדבר
של נופים
(אלא אם כן הרגיש את חוסר האונים של מילים
וזה רק איפשר לאיית שתיקה
הגשם שיורד בבתי הכלא).
היא הייתה כל כך יפה שרציתי
לחיות שוב, אבל בדרך אחרת.
היא הייתה כל כך יפה עד עמוק בתוך אהבתי הזויה
כל הטירוף עדיין חיכה לי...
לילה ללא שינה
הייתי לבד, לגמרי לבד,
אפילו שנת הלילה נטשה אותי...
פתאום חשבתי שאני לא שומע מילים אלא צלילים,
כמה צלילים תמיד בשלוש אנחות
כמו רוח וקמח...
"מה זה יכול להיות? "אין זמן לבזבז!"
מלמלתי, מיישרת את שיערי בלגימת יין.
קמתי ועירום הרגשתי בחושך
ורגע אחר כך החום השחור של היד שלי
פתחתי את הארון... בפנים העשים רעדו את החליפות...
אני יותר בן תמותה מהגוף שלי...
סתיו ג'
שדה על ארבעה תלמים... גבול... אחו... בריכה...
קיכלים באפר ההרים…
עכביש שוזר מחדש רשת מסובבת...
יום נעים, גורש מההיגיון
ללב הסתיו... הרוח הפכה לסגולה...
עמוד היתושים נושא את פסל הריקוד...
כאב וצער, זיכרונות וגעגועים...
האם היית רוצה להיות שוב צעיר, לחיות הכל מחדש?
מבעד לצללים קרובים ורחוקים אפשר לשמוע,
איך בעיר מכסים את הגלוסקמה ביריעת מתכת...
צַעַר
כמו שאומרים, אבל הוא אילם...
ובכל זאת הרוב, אפילו השתקניים,
הם כמהים להתוודות, להתלונן, הם כמהים לקטר.
הקשבת להם, סבלת איתם,
אבל כדי גם להעריץ תמיד את הסוד:
חיפשת השראה פתאומית
שהוא בדרך כלל מדויק, אף פעם לא מפורש לחלוטין...
נאמן, אתה לא יכול להיות אישי...
עם זאת, מעולם לא חשפת
הרגשות של מי ששתקו בעניין...
יום אחד בבוקר
יום אחד בבוקר, כשפתחתי את הדלת,
מצאת את נעלי הריקוד על הסף.
זה היה לנשק אותם ואתה עשית את זה מיד
והרגשת שוב שמחה אחרי כל כך הרבה שנים,
כל הדמעות שהחזיקו זמן רב
הם עלו לצחוקך.
ואז צחקת ומעומק הלב פרצת בשירה
עם שלוות הנעורים...
לא שאלת כמה יפה
הוא השאיר את נעליו על הסף.
מעולם לא גילית
ובכל זאת, מאותו רגע שמח
אתה עדיין חי לעתים קרובות...
מקור: לחצי קול