דונה ליאון, מלכת הפשע, משמיעה קריאת עזרה בשם הפלנטה

דונה לאון, יורשתה של אגתה כריסטי בתואר מלכת הפשע הגדולה והמכירות המובילות בעולם בז'אנר השחור עם עשרים ושישה הרומנים שלה בשוק, קיבלה את ההחלטה השתמש באחרון, Mortal Remains, כפלטפורמה שממנה ניתן לדווח על המצב על פני כדור הארץ.

אני מזהה שבכל פעם שיוצא ספר חדש של דונה ליאון, אני ממהר לחנות הספרים לקנות אותו. זה נותן לי נטייה לא מודעת ליהנות ממנו ובמקביל, ציפיות גבוהות שעל ליאון להשיג בכל הרפתקה חדשה של ברונטי, האוצר החביב עלי.

שרידים קטלניים: כושי מגדרי?

כשקראתי את התקציר והביקורות על Mortal Remains המדברים על החלפתה של שלישית גברת הפשע ברומן האחרון שלו, הייתי מוטרד. איך יכולנו לעבור מהפשעים שנאמרו בקסם, מההזמנה לחיות את ונציה כאילו נולדנו שם, מהחקירה הקלאסית והעקשנית של פשע כדי למצוא את האשם לדבר על שינויי אקלים ודרישות אקולוגיות? בפעם הראשונה קניתי ספר של הסופר האהוב עליי בעל כורחי, מפחד מאכזבה.

התחלתי לקרוא את זה ו העמודים הראשונים לא הקלו על חששותיי: לאחר עשרים וחמישה תשלומים מעולים של הנציב ברונטי שפתר פשעים ופשעים בסגנון הקלאסי הטהור ביותר, על בסיס האינטואיציה שלו ועבודתו בשטח, במספר עשרים ושש, ברונטי לוקח חופשת לחץ. הוא הולך לבד, בלי פאולה, בלי הילדים, לבית בסן ארסמו, אי באמצע הלגונה הוונציאנית. בפרק השני, מבלי שראיתי פשע לפתרון, כבר התחברתי. שום דבר לא קרה, ברונטי מגיע לבית ויש את קאסטי, האפוטרופוס, בדיכאון ממותה האחרון של אשתו, עם בתו פרנצ'סקה וחתנו. קסטי, חותר מומחה, מזמין אתכם להתלוות אליו לטיולי חתירה מאומצים ומרגיעים דרך הלגונה, שם הם מבקרים בכוורות הדבורים הפרושות על איים שונים בלגונה, רבים מהם לא מיושבים. דבורים בכוורות מסוימות מתות ללא סיבה נראית לעין. רק עם הוויכוח הזה, עם קומץ דבורים מתות שתופסות את מקומן של כמה רציחות שיש לפתור, הקסם של סופר זה כבר הסתבך בי לחלוטין.

התקדמתי ונתן לעצמי להיסחף ולמרות שגרמתי לעצמי להתחנן, התשובה לציפיות שלי הגיעה: בשרידי תמותה לא רק הדבורים מתותו -זה רומן פשע, עם גופות וחקירה. גם הוא ממלא את מה שתמצית התקציר ומה שצפו אלה שסקרו את הספר לפני שהוא הגיע לידי: זו קריאת אזהרה מפני חורבן כדור הארץ, קול שמגן על אקולוגיה שמגיע למיליוני קוראים. זה לא רומן רגיל של ברונטי, הוא מפתיע מספיק כדי להיות מזוהה וכמובן שהוא לא מאכזב.

הסרת התעלומה:

זה מדהים מכיוון שבמחצית הראשונה של הרומן, מעט מאוד דברים קוריםאין עובדות קונקרטיות מעבר לבבוא ותחושות,  אך תחושת חוסר השקט אצל הקורא הולכת וגוברת: יש מתח שלא מוסבר, הוא לא מוצג, אך הוא נתפס בין השורות, אפילו גדול יותר מאשר במקרים מהירים בהם הפרקים הראשונים מלאים בפעולה. זה קורא מהר וקולח למרות שהפרקים הראשונים לא נתנו לנו שום אירוע עוויתי. אתה מרגיש את התשישות של ברונטי אחרי שעות של חתירה במים הסגורים של הלגונה הגדולה, את חום השמש דרך החולצה עצבנות דומה לזו שחווה הצופה כאשר, בסרט אימה קלאסי, המוסיקה מודיעה שמשהו נורא עומד לקרות.

בסוף הספר, הייתה לי אותה הרגשה כמו תמיד דונה ליאון, זאת "אני רוצה יותר ברונטי" מה שמוביל אותו למסור לנו תיק חדש מדי שנה, אך הפעם גם השאיר בי אי נחת מוזרה לגבי עתידה של האנושות וזה בדיוק מה שחריג בסיפור זה: היום אני מרגיש צורך שקט לעשות משהו ודאגה סמויה בצל המחשבה שלי שלפני שהתחלתי להישאר מוות, לא היה לי, או לפחות, לא ידעתי.

בראבו לדונה ליאון, על שהעזתי לשנות בלי להפסיק להיות היא עצמה, על ההחלטה לנסות ועל מנת להשיג את זה נכון.