אני אוהב את דונה לאון והמפכ"ל ברונטי. היא כותבת ההתייחסות שלי אחרי אגתה כריסטי הגדולה. אני אפילו מזדהה עם ברונטי הרבה יותר מאשר עם העלמה מארפל או פוארו. נהדרת בקרב הגדולים, דונה ליאון זכתה יותר מיורשתה לאגתה כריסטי בתואר הגברת הגדולה של הפשע.
עם זאת, בעבודותיו האחרונות הוא השאיר מעט את המניע העיקרי של עבודתו: פשע. יש שינוי משמעותי במיקוד ובנושא בשני הרומנים האחרונים, שרידי תמותה y פיתוי הסליחה. המקרה והחקירה הם מפנים מקום לבבואה מוסרית, לפעמים עם צלילים פוליטיים ובולטות רבה יותר, שם כבר היה לו הרבה, של ונציה והאידיוסינקרטיות שלה.
שני המקרים האחרונים של ברונטי:
En שרידי תמותה, המקצב הרגיל של סיפוריו של ברונטי מאט כשהוא לוקח חופשה בלגונה הוונציאנית. אין מקרה לחקור עד מעבר לאמצע הרומן. זה שונה ממה שהתרגלנו או ממה שקוראיו ציפו תמיד, אך הוא ממשיך להתחבר. זה לא נראה רע שלאחר כל כך הרבה מקרים שנפתרו על ידי ברונטי, זה לקחת ספר חוּפשָׁה. בתוך פיתוי הסליחהמצד שני, המקרה הוא משני, אפילו נוכל לסווג אותו כעניים ואין שום תירוץ שברונטי נמצא בחופשה.
באחד רומן בלשי יש צורך בשלושה דברים: חוקר, חקירה ומשהו לחקירה. שאר האלמנטים יכולים לעזור, אך הם ניתנים לניתוח.
En פיתוי הסליחה אנו לא מוצאים אחד אלא שני חוקרים: המפכ"ל ברונטי ושותפו, המפכ"ל גריפוני, שלוקחים על עצמם רמת בולטות כמעט דומה לזו של ברונטי. יש לנו מה לחקור מתחילת הרומן, הפצת תרופות בבית ספר פרטי, אך ברונטי מחליט שלא להתערב. ואז מופיע אדם מחוסר הכרה בקצה אחת התעלות, עם תחזית קשה. הנפילה עלולה להיות מקרית או להיגרם. נראה שיש שני מקרים, כפי שהוא, אבל החקירה אינה מתרחשת עד סוף הסיפור, היא ממהרת ונפתרת עם הופעתה של דמות ברגע האחרון. ההופעה של ברונטי לא מובנת היטב: בפרקים הראשונים הוא מבלה את הלילה בבית החולים בליווי אשתו של האיש חסר ההכרה, אותה הוא כמעט אינו מכיר. הלילה מייגע עבור הנציב הוונציאני ועבור הקורא, שמוצא אותו כל עוד הוא עצמו שומר על האיש בתרדמת. במהלך שהותו של ברונטי בבית החולים, באותו הלילה ובימים הבאים, נראה כי המפכ"ל חושד כי ייתכן שהגבר אינו בעלה, אך בסופו של דבר הוא וכי הרמז הראשון מסתיים בצידוד, ומשאיר את הקורא תוהה. מה הגיע ואיזה עניין יש להיסטוריה.
השתקפות מוסרית כחוט המשותף של ההיסטוריה:
פיתוי הסליחה הוא ספר ש מזמין השתקפות בנושאים מוסריים מורכבים סביב ציות ואכיפת חוק כמה שזה לא נראה הוגן, איפה אנטיגונה, הדמות מהמיתולוגיה היוונית שלא מצייתת למלך קריאון, יש יותר בולטות מברונטי עצמו.
כשהסיפור מסתיים הקורא לא יש הרגשה שקראתי חקירת משטרה, אם לא מדריך לוונציה, סיפור חדשות ואגדה יוונית, הכל בו זמנית.
אני סומך על כך שבסיפורה הבא של דונה ליאון, ברונטי תחזיר לעצמה את בולטותה מידי היוצרת שלה, שתמיד תהיה אחת מגברות הפשע הגדולות, וכי היא תגיש תיק ראוי לערכה.